האימפריה האתיופית

האימפריה האתיופית
መንግሥተ ኢትዮጵያ

דגל סמל
המנון לאומי	Marche Tafari
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
ראש המדינה	קיסר אתיופיה
שפה נפוצה	געז אמהרית
עיר בירה	דברה ברהאןֶ (1456–1468) גונדר (1635–1855) דברה תבור (1881-1885) מקלה (1881–1889) אדיס אבבה (1886–1974)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה
תאריך	980
פירוק
תאריך	21 במרץ 1975
ישות קודמת	שושלת זאגווה
ישות יורשת	החונטה הצבאית האתיופית הממשלה האימפריאליסטית הגולה של אתיופיה ב-1995 מממשלת המעבר האתיופית:
שליטים בולטים	קיסרים הקיסר היילה סלאסי (1930–1974) יכונו אמלאכ (1270) ראשי ממשלה הבטה גיורגיס (1909–1927) מיכאל ימרו (1974)
שטח בעבר	1,221,900 קמ"ר (נכון ל־1974)
אוכלוסייה בעבר	35,074,000 (נכון ל־1974)
דמוגרפיה
דת	נצרות-אורתודוקסית-אתיופית
כלכלה
מטבע	מטבע מריה תרזה (המאה ה-18–המאה ה-19) ביר אתיופי (החל מ־1894)
שונות

האימפריה האתיופית, ידועה גם כחבש, הייתה מורכבת משטחיהן של המדינות המודרניות אתיופיה ואריתריאה. המדינה הייתה אימפריה עוד בימיו של הקיסר סאמבראוטאס, שהפך את אקסום לאימפריה. השם אתיופיה נקבע כשמה הרשמי של המדינה בזמנו של הקיסר האקסומי אזנה בשנת 325, והפך לשמה הרשמי של אקסום המתנצרת. האימפריה האתיופית נכבשה בידי איטליה הפשיסטית ב-1935 במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. היא השתחררה משלטון האיטלקים ב-1941, והתפרקה באופן סופי ב-1975 לאחר שממשלתה הופלה בהפיכה.

היסטוריה

ממלכת שבא (1978 לפנה"ס–975 לפנה"ס)

ערכים מורחבים – שבא, סבא

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קיסרות אקסום (975 לפנה"ס - 933)

ערכים מורחבים – ד'אמט, קיסרות אקסום

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קיסרות האגאו (933–1270)

ערכים מורחבים – תקופת החושך האתיופית, שושלת זאגווה

התמוטטות של שושלת אקסום בראשית המאה ה-10 הובילה לתהפוכות בפוליטיקה, בחברה ובדת הנוצרית, בשטחים שהיו תחת שליטת קיסרי אקסום. אקסום, הבירה ההיסטורית ננטשה וחרבה, ועל-פי המסורת, מלכיה ברחו אל העיר שוואה, באזור ההרים. בתקופה זאת, הקשר בין אלכסנדריה לבין אתיופיה כמעט ונותק. כלכלת המדינה הידרדרה כאשר מדינות אסלאמיות עוינות חסמו את דרכי המסחר, וכמו כן, חוסר היציבות פוליטית בחצר המלכות הוביל לשקיעה מתמדת בתרבות והחברה האתיופית. תקופה זאת כנויה לא בכדי, תקופת החושך. אולם, בראשית המאה ה-12, מצבה של אתיופיה השתנה. שליטים חבשים, משבט האגאגו, ייסדו את שושלת זאגווה. שושלת זאת, כבשה את השטחים שהיו תחת שליטת הקיסרות האקסומית לשעבר, בהם תיגרה, אקסום וחבש. והחלו לייסד ערים כגון רוחא, עיר הבירה ולליבלה שנודעה גם בתור "ירושלים החדשה" בשל הניסיון להעתיק את המודל של העיר ירושלים וקדושתה למחוז לסטה בו נבנתה העיר לליבלה. בערים אלו נבנו כנסיות מרשימות, אשר חיקו את הכנסיות של ירושלים, כגון כנסיית הקבר, הר הזיתים וגבעת הגולגולתא לצד בנייה רחבה של מבני נזורה שזכו לקרקעות תמורת נאמנות. למרות צעדים אלה, מרבית הנזירים והכמורה לא כבדו את קיסרי זאגווה בתקופת שלטונם, ולא אחת מרדו בהם בשל העובדה שלא היו מיוחסים כמלכי אקסום לשושלת מנליק הראשון, שעל-פי המיתוס האתיופי, הוא בנם של מלכת שבא והמלך שלמה ואבי כל האתיופים. ולכן, אף על מפעלי הבנייה הרחבים, הכיבושים ומימון וטיפוח מוסד הכנסייה והכתר, חוסר היכולת של השושלת להשתלט בימיה על הכנסייה, דרכי המסחר ומאבקים מבית הביאו בשנת 1270 לקריסתה, אם כי לאחר מתם, כן הכריזה עליהם הכנסיה כקדושים.

האימפריה הישנה (1270–1632)

תור הזהב

ערך מורחב – תור הזהב של אתיופיה

האימפריה הישנה הידוע גם בשם "הסולומונית", והיא החלה לפרוח במאה ה-13 והגיעה לשיאה במאה ה-15 בימיו של זרע-יעקב. מייסד השושלת היה הקיסר יכונו אמלאכ משוואה. כמי שטען מזרע שלמה המלך, היה ליכונו אמלאכ קשר הדוק לעולם הנזורה והכנסייה האתיופית, והוא ניצל זאת כדי להדיח את שליטי זאגווה ולתפוס את שלטונם. כך ייסד את השושלת הסולומונית, שושלת מלוכה המייחסת את עצמה לקשר ישיר בין קיסרות אקסום לבין מנליק הראשון ולמלך שלמה ומלכת שבא. אולם, בימי יכונו אמלאכ לא הצליחה השושלת להתבסס, ורק בימי עמדה ציון אשר שלט בשנים 1314–1344 החלה להיווצר קיסרות אתיופית חדשה, היא הקיסרות הסולומונית, אשר תמשול באתיופיה לסירוגין עד ימי המהפכה של שנת 1975.

עמדה ציון היה שליט חזק, אשר הצליח להתמודד עם הבעיות שנלוו לשליטי זאגווה. הוא כבש את הרמה האתיופית בצפון והצליח לשלוט בנתיבי הסחר. הוא הצליח לחסל יריבים אזוריים באמצעות יצרה של לגיטימציה שלטונית ייחודית, ששליטי הקיסרות יאמצו במשך דורות - חיזוק המיתוס אודות הקשר של שליטי קיסרות הסלומונית למלך שלמה ולמלכת שבא. ולכן נלחם המלך רבות בשליטים מקומיים וגם בנסיכויות אסלאמיות בקרן אפריקה והביא לכיבושים רחבים שלא ידע הארץ כמותה מאז ימי אקסום. כמו כן, המלך דאג לחזק את מעמדו בכך שכתב את האפוס המלכים הידוע (הלא הוא הכבר נגשת - כבוד המלכים) אפוס שמטרתו לחזק את הקשר בין הכתר לנצרות ולשושלת מנליק הראשון שליט אקסום. אולם אף על ההצלחות במישור הצבאי לא הייתה כבמישור הדתי, נזירים וכמרים רבים, מרדו כנגד מעמדו של המלך עמדה ציון. נוהגי חצר המלכות, למשל, פוליגמיה, נראו בעיניהם לא ראויים, וכן הם מחו על התערבות המלך בנוהלי הנזירות והכנסייה וסירבו לקבל ממנו מנחות או להכיר בסמכותו. עלייתן של תנועות הנזירים הלוחמניות בתקופתו של עמדה-ציון היו חריפות גם בגלל שרוב הנזירים היו אצילים מנושלים ולכן הם לא הסכימו לקבל את מרותו של שליט הסולומנים שכאמור השפעתו החלה וגדלה על ענייני המנזר.

רבים מהנזירים נכנעו לו עוד בימי חיו. אך תנועה אחת הצליחה לשרוד דורות רבים, והיא התנועה האווסטטית על שם הקדוש אווסטטאוס. התנועה הנזירית צמחה במאה ה-14 במחוז תיגרה ופרחה שם, והתנגדה לאבונא (מילולית "אבינו", המנהיג הדתי הגבוה באתיופיה) הן בשל העובדה שהיה קופטי-מצרי והתנגד לרצונם של האווסטטים לקדש את יום שבת על פני יום ראשון. כמו כן, הנזירים האווסטטים היו בקשר להדוק עם האצולה המקומית וזכו להגנה מפני האבונא, שמעמדו עם הקיסר הלכו והתחזקו. אמנם בלכתו של עמדה ציון לא נשכחו המאבקים הדתיים. והם גברו אף יותר בתקופתו של דווית השני, אשר משל בין השנים 1380 - 1412. בתקופתו כנראה הוכנו רוב תרגומי כתבי הקודש לגעז שהפכה לשפת הפולחן הנוצרי הרשמי. כמו כן, הספר "נסי מרים", שנכתב באותה תקופה, היה הביטוי הראשון לקשר שבין הנצרות האתיופית לבין פולחן מרים אם ישו. הקיסר יצר קשר עם אירופה הנוצרית בראשית המאה ה-15, ונראה שהיה הראשון להביא לאתיופיה את שרידי הצלב האמיתי, מה שיחזק את פולחן הצלב בנצרות האתיופית וגם הפך לאחד הסמלים החשובים ביותר בדת זו לדורות הבאים. שלטונו של דווית השני וכן בנו הבכור יאצחאק, לא שינה דבר ביחס לתנועות האווסטטים, והמאבק הדתי בניהם לבין הכמורה האלכסנדרונית נותר מתוח. אך עם זאת, המשיכו הקיסרים בתהליך ניצור של העמים הנכבשים תחת מרותם לרבות הנסיכויות האסלאמיות בתיגרה ובשוואה.

זרע-יעקב בהכתרתו, אומן לא ידוע, המאה ה-17

הקיסר המשמעותי ביותר בתור הזהב האתיופי, היה ללא ספק בנו הצעיר של דווית השני ואחיו של הקיסר איצחאק, הלא הוא הקיסר זרע-יעקב (1434–1468). זרע-יעקב המשיך את מפעלו של אביו, הוא ביסס את פולחן הבתולה והצלב ומצא פתרון לפולחן השבת בקרב קהילת האווסטטים. וזאת כדי לאחד את הכנסייה תחת מרותו וחסותו של הכתר האתיופי. ולכן, בתקופתו של זרע-יעקב נעשו רפורמות משמעותיות בדת. פולחן האיקונין שהובא בימיו של הקיסר דווית בידי הכמורה האלכסנדרונית, התקבל באופן רשמי בימיו ונעשה בו שימוש להאדרת הקיסרות והדת הנוצרית. כמו כן, ספרים כגון "נסי מרים" ו"תפילות עלייה" הפכו לקנוניים ומחייבים בכנסייה. זרע-יעקב כונן 33 מועדים וחגים ייחודים לכבודה של מרים, כדי לחזק את פולחנה. גם פולחן הצלב זכה לחיזוק משמעותי כסמל דתי וסמל של בית המלוכה ושרידי הצלב האמיתי הועברו לכנסיות שבשוואה.

האתגר הקשה ביותר של היה כנגד התנועה האווסטטית ומאבקה עם האבונא. לשם כך, נכיסה זרע-יעקב שהיה תומך נלהב של התנועה, להציע פשרה בין הפלגים, שלפיה תהיה שמירה על קידוש השבת לצד קידוש יום ראשון. פשרה זאת לא התקבלה בעין יפה בימי-חייו. עם זאת, היא בהחלט הורידה עם הדורות את להט המאבק בין האבונא לתנועה, ובסופו של דבר קידוש השבת נותר כנוהג בקרב הכנסייה האתיופית לצד קידוש יום ראשון. מאבקים אחדים נוספים בתקופת שלטונו, כמו תנועת הספטינים, דוכא ביד קשה. בנוסף על המפעל הדתי נוסף גם מפעל ספרותי ענף בתקופתו, שמטרתו הייתה לחזק את הקשר שבין הדת לכתר ולאחד את הקיסרות האתיופית והדת הנוצרית המפולגת בממלכה לנוסח אחיד וקנוני. איגרות תאולוגיות, ספרי תפילה וכרוניקות כנסייתיות נכתבו בתקופת הקיסר. כמו כן, הוביל זרע-יעקב את הפיכת האמהרית לשפה המדוברת, והיא החלה לשמש במישור הפוליטי-כלכלי ברחבי הקיסרות. ואילו הגעז נותרה כשפת הפולחן. לבסוף מפעלו הגדול של זרע-יעקב היה חיזוק התשתית הדתית וחינוכית בקיסרות. הוא צמצם את מספר הבישופים הלא מיומנים ודרש בישופים ואבונא מיומנים וכשירים לתפקיד מידי הבישוף שישב באלכסנדריה. היה זה השג אדיר לזרע-יעקב, כאשר הצליח להוכיח את שליטתו על מינוי האבונא והבישופים של הכנסייה בארצו. במישור החברתי, הדת הנוצרית הפכה לחלק חשוב בחייו ולכן הוא דרש מנתיניו להנכיח את הנצרות בחיי היום-יום שלהם. נתיני הממלכה נדרשו לענוד צלבים, לחגוג את החגים ולצום בתעניות, אשר מספרם גדל והלך בימי שלטונו. כמו כן, הוא שמר על אכיפה קפדנית של מצוות הדת של נתיניו והפרדה ממשית ומוצלחת ביניהם לבין אוכלוסייה ילידית לא נוצרית שבממלכתו. במותו של זרע-יעקב בשנת 1468 ירדה אתיופיה מגדולתה. קיסריה הבאים היו חלשים, והיא החלה תהליך ארוך של התפוררות איטית שהגיע לשיאה במרד גראן בשנת 1527.

תקופת השפל

ערך מורחב – תקופת השפל האתיופית

בנו ונכדו של זרע-יעקב לא הצליחו להמשיך במדיניות הכיבוש, והותירו את אתיופיה בדורות הראשונים לאחר מותו במצב של התגוננות בעיקר מפני איומים חיצוניים חדשים, כגון העות'מאנים, נסיכויות הראר שהיו אמנם תחת חסות הקיסרות אך מעולם לא נכבשו, וכן כוח חדש ולא מוכר, הפורטוגזים הקתולים שהחלו להתיישב לאורך שטחיה של סומליה של היום. אולם, במישור הדתי הותירו יורשי זרע-יעקב את מדיניותו על כנה ואף חיזקו את מעמדה של הכנסייה הנוצרית ושמרו על מעמד הרם של המלכים והכנסייה. בשלהי המאה ה-15 החלו כוחות פורטוגזים לעגון בשטחי סומליה של היום, והקשר בינם לבין הקיסרות האתיופית הלך והתחזק.

בין השנים 1527–1543 חוותה הקיסרות האתיופית הנוצרית טלטלה חמורה, הידועה גם בשם "מרד גראן". לרוב, הצליח הממשל האתיופי השתמש במבנים פוליטיים מקומיים של העמים שאותם כבש. אתיופיה התירה באופן גמיש יחסית, לכל סוג של ארגון פוליטי מקומי להמשיך ולהתקיים, ולא הוציאה להורג מנהיגים דתיים. כך, האליטה של עמים אלה, אף על פי שנכבשה, יכלה למצוא את מקומה בסדר החדש של הכובשים. יוצאות דופן היו נסיכויות הראר. התנגדות עזה במיוחד, הפגין המנהיג הדתי הסומלי, אחמד אבן איברהים אל-גאזי, שכינוי היה "גראן", אשר היה אימאם מקומי מסולטנות אדל הסמוכה לנסיכויות הראר האסלאמיות.

על פי המסופר, חלם גראן חלום כי שעת הכושר הגיעה ואללה שולח אותו לכבוש את הקיסרות האתיופית הנוצרית ולכונן מדינה אסלאמית. בשנת 1525 הצליח גראן להשתלט על נסיכויות הראר ולהדיח את שליטיהן המקומיים. עם אופי כריזמטי, הוא הצליח לאחד סביבו מוסלמים רבים מדרום קרן אפריקה ולמרוד בקיסרות האתיופית ולבסוף גם לערוך בה במשך 17 השנים הבאות פשיטות חסרות תקדים. מרד גראן הוביל לכיבוש רחב של ערים סולומניות והחרבה של כנסיות, מנזרים וכפרים רבים. ההרס והחורבן הובילו במהירות לצניחה של כל מפעלי התרבות הרחבים של הקיסרים הסולומנים בחמש מאות שנים האחרונות, והם התקשו להשיב תשובה צבאית הולמת. אתיופים רבים נאלצו להתאסלם בתקופה זאת, הדת הנוצרית נפגעה, והקיסרות עמדה על בפני כיליון. בלית בררה, הקיסרים ביקשו את עזרתם של הפורטוגזים, והללו יצאו למאבק עיקש אשר הסתיים רק בשנת 1543, לאחר התאבדותו של גראן. לאחר המרד, אשר נותר חקוק בזיכרון האתיופי, לא קם כוח אסלאמי מאיים נוסף על הקיסרות והיא הצליחה להשתקם במהרה, אם כי המרד הוביל לחיזוק משמעותי של האצולה המקומית ולירידת כוחה של המלוכה הריכוזית.

ארמון פסיל גבי, מקום מושבם של קיסרי אתיופיה בגונדר.

השליטים האתיופים הצליחו לשמור על כתרם ולהישאר ברמה האזורית כשליטים מול כל איום עתידי לרבות האצולה והמיסיון הישועי. אולם הקיסרות מעולם לא הצליחה להשיב לעצמה את מלוא כוחה ויוקרתה, וכל מפעלי התרבות של קיסרה לדורות אבדו. כמו כן, כוחה של הנצרות הקתולית באתיופיה התחזק, ובמשך מאה השנים הבאות עד שנת 1635, פעל ברחבי הקיסרות מיסיון קתולי-ישועי נרחב ובחצר המלכות נמנו רבים מהכמרים והספנים הפורטוגזים כיועצי המלך. הםקראו תיגר על הדת האורתודקסית ועל המנהגים האתיופיים, עובדה שיצרה ניכור מתמשך בין הקיסרים לבין ההנהגה המסורתית והאצילים ששמרו על דתם האורתודקסית. מערכת היחסים המורכבת והאופוזיציה שהוותה הדת הקתולית לכריסטולוגיה והתאולוגיה האתיופית, הגיעו לסיומן במאה ה-17, בעת צו גירוש שיזם הקיסר פסילידס כנגד המשלחות הפורטוגזיות והמיסיונרים הישועים. בהדרגה החלו הקיסרים לעקור משורש את ההשפעה הפורטוגזית בחצרם ולאחר מכן מתנו את פעילות המיסיון הקתולי, והשיבו את יוקרתו המסורתית של מוסד הכנסייה האורתודקסי.

בשנת 1635 העבירו הקיסרים את בירתם לגונדר אשר בהרים. מעבר זה שם סוף למנהג האתיופי של "בירה נעה", לפיו החצר הקיסרית לא יושבת במקום אחד, אלא נעה מעיר לעיר וממחוז למחוז, שם מארח אותה המושל המקומי. המעבר לעיר גונדר, סימל את תקופת ההסתגרות של הקיסרות בשל פלישת שבטי האורמו מדרום, והוכיח את השחיקה שעברה הקיסרות בשליטה של שליטי אתיופיה באתיופיה גופא, שרק הלכה והתרופפה לידי שליטים מקומיים ושבטי האורמו עיונים. האורמו החלו במאה ה-17 לפלוש לצפון קרן אפריקה ובהדרגה קיבלו על עצמם את האסלאם והעמידו אתגר דתי-צבאי עיקש לקיסרות האתיופית הגוועת.

האימפריה הגונדרית (1632–1855)

תקופת התחייה

ערך מורחב – תקופת התחייה האתיופית

גירוש המיסיון הקתולי והמעבר לגונדר הצילו במידה רבה את הקיסרות האתיופית מחורבן, אולם לא הצליחו לעצור את הידרדרות המתמדת של הקיסרות במישור הפוליטי. האימפריה המשיכה להידרדר בין השנים 1635–1769. האצולה המקומית התחזקה ופוררה אט-אט את הריכוזיות בממלכה מימיו של זרע-יעקב. כמו כן, כוחם של האורמו התחזק במידה רבה והם החלו לחדור לשטחי הקיסרות בתיגרה, ליסט, והרמה האתיופית. בנוסף הנסיכויות האסלאמיות אלה של הראר בדרום המדינה, יצרו קשרים עם השליטים הטורקים ומאוחר יותר המצרים, והפכו לבני חסותם, במקום הקשר המסורתי עם קיסרי אתיופיה, מה שהחליש את השפעת הקיסרות על קרן אפריקה באופן מתמיד. ולכן בראשית המאה ה-17 האתיופים שבו להיות מובלעת נוצרית בתוך עולם אסלאמי, כפי שהיה לפני התקופה הסולומונית.

לפיכך, חוסר היכולת להשליט את מרותה, הובילה להידרדרות צבאית וכלכלית הולכת מחריפה, אשר כולם יהיו תקדים לתקופת השופטים. אולם, לא רק המצב הכלכלי והפוליטי החריף. גם במישור הדתי תאולוגי, החל להיסדק ההגמוניה האורתודקסית שמשלה ללא ערעור בכיפה הנוצרית של אתיופיה. הכריסטולוגיה הנוצרית של הכנסייה התערערה בידי המיסיון הקתולי, שאף כי בשנת 1635 הוא פסק חלוטין, הדי השפעתו לא הסתיימו. וויכוחים חדשים סביב מהות האלוהות של ישו (בהשפעה ישירה מהנצרות הקתולית) וכן שוב נידונו מחדש מנהגי הכנסייה האתיופית. תהליכים אלו ואחרים המשיכו לתוך המאה ה-18, ניכור בין האצולה, הכמורה והמלוכה המשיך והחריף. וכן האיומים מצד האורמו החלו וגדלו, הובילו בשנת 1769 לרצח של הקיסר איואס ובכך לראשית תקופת ביניים הידוע בשם - תקופת השופטים.

אולם אף על מצבה המדרדר של אתיופיה בתקופת התחייה, דווקא ניתן לציין מספר אירועים, אשר נעו במישור החיובי. כך למשל בתקופת הקיסר פאלדיסו, נערכו תיקונים דתיים ונבנו מחדש כנסיות ומנזרים רבים שחרבו בתקופת גרן. הספרות המשיכה לפרוח. וכן, הדת האורתודקסית החלה לייצר סביבה ספרות פולמוסית ענפה, כנגד זרמים נוצרים עיונים לרבות הקתולים. ספרות זאת, תשמור את גחלת הנצרות האורתודקסית הייחודית של אתיופיה למשך דורות גם אחרי תקופת התחייה. ותמשיך בזכותם להוות אבן ייסוד לגיבוש התודעה האתיופית למשך דורות.

תקופת השופטים

ערך מורחב – תקופת השופטים האתיופית

שליטתה של הקיסרות האתיופית מהבירה גונדר החלה להתרופף לאורך המאה ה-18. תקופה זאת הידועה בשם "תקופת השופטים" הייתה סימן להחלשות הקיסרות האתיופית ואחדות הכתר והצלב שאפיינה אותה במשך מאות שנים. שליטים מקומיים תפסו עמדות כוח, והקיסר חדל מלהוות גורם משפיע על הפוליטיקה האתיופית. המצב הפוליטי המשיך והדרדר בהדרגה לאורך המחצית הראשונה של אותה מאה, עד אשר בשנת 1769 תפס את כס השלטון תקלה-היימנות השני, לאחר שאביו יוהאנס השני נרצח בהרעלה. עלייתו לשלטון של תקלה-היימנות השני, החלה תקופה ארוכה של סכסוכים, חוסר אחדות ואתגרים תאולוגיים קשים לכנסייה במשך קרוב למאה שנה. הקיסרות האתיופית התפוררה למעשה ליחידות פוליטיות עצמאיות וקטנות. הקיסר שנשאר להלכה ראש המדינה, הפך למעשה ללא יותר מתואר ייצוגי בלבד נטול השפעה על הפוליטיקה האתיופית. התקופה ידועה כתקופה של מאבקים פנימים רבים, הן במישור הדתי והן במישור הצבאי-פוליטי.

הבירה גונדר נבזזה ונכבשה שוב-ושוב, האוכלוסייה הידלדלה במהירות והאיכרים סבלו מרעב בעקבות המלחמות ונטל המיסים. גם מוסד הכנסייה עמד באתגר קשה כשהכריסטולוגיה של הכנסייה האתיופית היתה נתונה במחלוקות קשות סביב מהותו של ישו. עוד במאה ה-17 התחרו זו בזו שתי השקפות, הן באתיופיה והן במקומות נוספים בעולם הנוצרי: הגישה המיאפיזיטית, הגורסת כי לישו היה טבע אלוהי בלבד, ומולה ההשקפה הדיופיזיטית הטוענת שלישו היו שני צדדים - טבע אלוהי וטבע אנושי. מאמיני שתי הגישות נאבקו אלה באלה עד חורמה. ועתה באמצע המאה ה-18, הצטרפו למאבק גם הנזירים החסידיים (גרייסיסטים) שהאמינו בגאולת ישו כבן האלוהים רק בזכותה של רוח הקודש. אמונה זאת קראה תיגר על שתי הכריסטולוגיות המתחרות ובזכות אי-האחידות הפוליטית בתקופת השופטים, הן זכו לפרוח ולשחוק את מעמדה של הכנסייה הנוצרית באתיופיה. בעקבות כך, מעמד האבונא החל להיסדק בעוד מעמדו של האצ'גה - אב מנזר - החל לעלות. האצג'ה היו מספר אבות מנזרים, אשר נטלו את מעמדו של האבונא בעיני מאמיניהם בשל הפילוג וחוסר יציבותו של ממסד מלוכני שייצב את מעמדו של האבונא.

בין השנים 1823 ועד 1833 לא התקיים כלל מוסד אבונא באתיופיה. ראשי המנזרים החלו לקיים כנסיות לאומיות קטנות בדומה לדגם של הכנסייה הארמנית ומנותקות מהכנסייה באלכסנדריה אליה היו קשורים הכמרים והנזורה האתיופית במשך 1,500 שנה. כמו כן, תקופת השופטים הביאה עימה אתגרים נוספים פרט להיחלשות מוסדות המלוכה והדת המסורתיים. אתגר דתי נוסף החל במחצית השנייה של המאה ה-19, והוא המיסיון הפרוטסטנטי והקתולי אשר החל לחדור אל אפריקה בידי מדינות קולוניאליות כצרפת ובריטניה. אתגר המיסיון הוביל לניצור של עמים רבים באפריקה ובהם גם אתיופים רבים שנטשו את דרך הכנסייה המסורתית ועברו אל חיק הכנסייה הפרוטסטנטית או הקתולית. האוניקציוניסטים היו מבין הנזירים אשר הושפעו רבות מתנועת המיסיון הפרוטסטנטית, וקיבלו על עצמם את תורתם בשל הקרבה הכריסטולוגית ששררה ביניהם^{[דרושה הבהרה]}. למרות הצלחת המיסיון, רבים עדיין נותרו נאמנים לאמונות המקומיות והכנסייה המסורתית. אף על פי שהמאה ה-19 נפתחה באתגרים רבים הניצבים בפני הכנסייה והקיסרות האתיופית, כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, עלו מספר מנהיגים דתיים ופוליטיים אשר החזירו את אתיופיה לגדולתה והחלישו את השפעת המיסיונרים האירופאים.

האימפריה החדשה (1855–1974)

ערכים מורחבים – תקופת הגיבוש, התקופה האיטלקית, אתיופיה המשוחררת

חמשת הקיסרים

תאודרוס השני

ערך מורחב – תאודרוס השני, קיסר אתיופיה

תקופת השופטים כתשה את אתיופיה מבחינה כלכלית, צבאית, פוליטית ודתית. אולם בין השנים 1852–1855, הצליח מנהיג צבאי זוטר, נצר לשושלת הסולומנית, לאחד את הקיסרות. לאחר מספר קרבות גדולים במחוז שוואה ובעיר גונדר ומחוז ליס, הקיסר איחד בשנת 1855 את הקיסרות וקרא לעצמו בשם המיסטי-היסטורי, תאודורוס השני, מעין משיח חדש לקיסרות האתיופית. בהיותו מאמין בצדקת דרכו כמלך משיחי, נקב בשם תאודרוס (מתנת האל), על שם קיסר קדום. תאודרוס חי חיי פרישות, סלד מפוליגמיה בחצר המלכות, וכונן רפורמות צבאיות ודתיות נרחבות ברחבי הקיסרות שאיחדו את שבריה מתקופת השופטים. הוא ייסד מוסד בירוקרטי וצבא בדגם של צבא לאומי אתיופי. כמו כן, הוא כונן ברית בינו לבין אבונא סאלמה, שעמד בראש הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, וחיזק את מעמד הכנסייה האורתודוקסית המאוחדת בתמורה לנאמנות לקיסר. הוא אסר על כריסטולוגיה המנוגדת לחוואדה המסורתית, זאת שנתמכה בידי הכנסייה באלכסנדריה. בנוסף, הוא אסר על מיסיון קתולי בארצו, אך אפשר את פעולת המיסיון הפרוטסטנטי, כל עוד לא פעל בקרב הנוצרים האורתודוקסים האתיופים אלא בקבוצות מיעוט מנוגדות כגון אסלאם, יהדות וקבוצות שמאניסטיות. בתקופתו ספרי הקודש נכתבו והודפסו באמהרית בהשפעה פרוטסטנטית והופצו לכל.

אחת הבעיות שעמדו בפני תאודרוס במהלך תקופת שלטונו הייתה מאבקים מבית עם הכמורה המסורתית. תאודרוס הבין את בעיית המיסוי והעוני ששרר בקרב איכרים, אשר היה עלול להוביל למרידות כנגדו. על כן הוא פנה לרפורמה פיננסית מקיפה לצמצום שליטתה של הכנסייה על הקרקעות והפקעתן לטובת נתיני הממלכה, כדי להקל על האיכרים את עול המיסוי הכפוי והגיוס ההמוני לצבא הלאום. התנגדות עיקשת מצד הכהונה המסורתית לא חדלה כל ימי חייו, ואף גלשה למחוזות דתיים בארגון הכנסייה. חששו של תאודרוס מכוחה ההולך וגובר של מצרים המוסלמית ויצירת קשרים עם נסיכות הרר, עוררו דאגות בקשר לנאמנותו של אבונא סאלמה ודרג הכמורה הקופטי שברשותו. כמו כן, עלייתה של מדינת המהדייה האסלאמית והתעוררות תנועות משיחיות אסלאמיות ברחבי אפריקה והמזרח התיכון, היוו איום שקשה היה להתעלם ממנו בתקופת חייו של תאודרוס השני. אך עם זאת, העימות הקשה והחריף הגיע דווקא מבית. העימות בין אבונא סאלמה לבין הקיסר המשיך להחריף, כאשר אבונא סאלמה וכל דרג הכנסייה נחשדו כמשתפי פעולה עם מצרים המוסלמית. בשנת 1864 נטש האבונא את אתיופיה ולא שב אליה עד מינוי של אחד חדש. אולם לא רק מאבקים עם האבונא וחשש מתמיד מאיום מוסלמי מסביב למדינה הנוצרית. יחסיו עם המיסיון הפרוטסטנטי עלו על שרטון ובשנת 1863 החל הקיסר לכלוא מיסיונרים אירופאים, בשל חשש להמרת דת בקרב נוצרים אורתודוקסים בחצר. בעת שחרורם בשנת 1868 בהתערבות בריטניה חש תאודרוס כנבגד בידי בעלי בריתו ואנשיו, ולאחר שורה של הפסדים וכישלונות צבאיים הוא התאבד בשנת 1868.

יוהנס הרביעי

ערך מורחב – יוהנס הרביעי, קיסר אתיופיה

לאחר מות תאודורוס השני, נשארה אתיופיה ארבע שנים ללא קיסר, עד שבשנת 1872 עלה לשלטון הקיסר יוהנס הרביעי. יוהנס בניגוד לתאודורס היה תיגרי ולא אמהרי, ולכן, נקט קו פוליטי זהיר יותר. הוא עודד ריכוזיות אך בלא כפייה בכוח. וללא אכיפתה במידה יתרה על הנדרש. אומנם, במישור הדתי גיבש מספר רפורמות דתיות מרחיקות לכת, כדי לסיים את המחלוקות הדתיות שלא הצליח קודמו, תאודרוס להשלים. יוהנס הכריז על תורת ה"אוחדו" (התאולוגיה היוניסיטית) כדוקטרינה היחידה במדינה. כמו כן, הוא דרש מידי הכנסייה הקופטית במצרים לשלוח לאתיופיה ארבעה "אבונא" (רק שלושה הגיעו בפועל), והללו הסמיכו כמרים בהתאם לנאמנותם לדוקטרינה היחידה שהותרה בימיו, והיו הוכחה לחיזוק כוחו ויצירת אחדות מחודשת בקיסרות האתיופית בנושא הדת. כמו כן, יוהנס התנהג כ"צלבן". הוא פעל כנגד המוסלמים ביד רמה ואלצם להתנצר בכפייה, וכן הדף ניסיונות כיבוש מצד מצרים המוסלמית וגם המהדייה בסודאן. הוא מת במהלך מאבק צבאי בסודאן בשנת 1888. לאחר מותו פרץ ברחבי הקיסרות האתיופית, "הרעב הגדול" אשר נמשך לתוך כהונתו של יורשו מנליק השני עד שנת 1892.

מנליק השני

ערך מורחב – מנליק השני, קיסר אתיופיה

חיילים איטלקים, פליטי הקרב בעדווה

בשנת 1889 שיאו של הרעב הגדול הוביל למותם של רבים והידלדלות מהירה של האוכלוסייה באתיופיה. עם מותו של הקיסר יוהאנס הרביעי, עלה על כס השלטון הקיסר מנליק השני, אשר היה אמהרי ונטל את שמו של הקיסר הגדול ואבי כל האתיופים, מנליק בן-שלמה ומלכת שבא. מנליק הוכתר בעזרתם של האיטלקים שלאחר ועידת ברלין, השתלטו על הנחלות של אקסום העתיקה, הלא היא, אריתריאה המודרנית. בראשית ימי שלטונו, רוב הגורמים האסלאמיים שאיימו על המדינה נחלו תבוסה ניצחת למעצמות האירופאיות. המוסלמים במצרים וסודאן נכבשו בידי האימפריה הבריטית בשנת 1882. ובין השנים 1884 - 1889 נכבשו סומליה האסלאמית ואריתריאה בידי האיטלקים, הבריטים והצרפתים. האיום המוסלמי שהוסר אפוא, הותיר את אתיופיה חופשיה מאיומים חיצוניים. אך צפון המדינה נותר ללא יכולת כיבוש, ולכן מנליק השני פנה לראשונה מזה מאות שנים דרומה. והחל במסע כיבוש נרחב לכובש את שטחי האורמו ואת נסיכיות הראר ולכלולם באימפריה שלו. עם הכיבושים למעשה שינה קיסר את המאזן הדמוגרפי באתיופיה לעד. עם הכנסתם של שני מיליון תושבים חדשים בתוך עשור אחד. רובם מוסלמים ובני עמים שונים, כושים ולא שמים, דוברי שפות שונות, ובעלי שלטון ומסורת חיים שונה מזאת של האמהרים האתיופים.

שטיח שמנציח את נצחון האתיופים על האיטלקים בקרב עדווה, מוצג בסמיתסוניאן

אולם, האיום הגדול לא היה כיבוש הדרום אלא איטליה הצפונית באזור אריתריאה. בשנת 1896, פלשו האיטלקים אל עדווה (גבול בין המדינות) ולחמו כנגד מנליק השני, אולם נחלו תבוסה וניצחונו של מנליק הונצח לכל כניצחון האדם השחור על הכובש הלבן. לאחר הניצחון ייסד מנליק בירה חדשה, היא אדיס אבבא. בנאים מוסלמים, יהודים ונוצרים עזרו לבנותה. וזאת כדי לחזק את מדיניותו על השטחים הרבים ולהוכיח את גדולתה ועוצמת של המדינה והריכוזיות שלה תחת בירה לאומית אחת. כמו כן, האמהרית הפכה לשפת השלטון היחידה והחל תהליך של אהמריזציה כלל ניצור של העמים השונים, והנחלת השפה האמהרית על התושבים השונים שנוספו לאימפריה. חלק הצטרפו ברצון ומתוך זהות עם הכובש או רצון לשפר את חייהם ולהצטרף לחלק מפעל האימפראלי הגדול, בעוד שאחרים לא הסכימו. הכנסייה האתיופית לא הקלה על המצטרפים ולא ויתרה על הגעז כשפת פולחן שהייתה שונה אף מאמהרית. היא אף לא ויתרה על החגים, הצומות והמצוות, אשר היו זרים למתנצרים החדשים מהדרום. וכתוצאה מכך, ההמון שהתקשה לקבל את הנצרות האורתודקסית, קיבל על עצמו את הנצרות הפרוטסטנטית המקלה יותר והנגישה, ואילו האליטה בשל היכולת שלה והן הרצון להשתלב היטב במארג הפוליטי של האימפריה, קיבלה את הנצרות האורתודקסית. בשנת 1889 עלה כאבונא מיתאוס מהעיר שוואה, לצד פטרוס, האבונא מתיגרה והשניים היו האבונות החשובים ביותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בהנהגה הדתית האתיופית.

מנליק השני לא היה "צלבן" באופיו כשני קודמיו. הוא לא העלה על נס את מאורעות "גראן" ככלי תעמולתי יעיל למלחמה באסלאם, לא היה בכך צורך, שכן האסלאם הוכח בתבוסה למדינות אירופה והן למנליק עצמו שהיה עטור תהילה גם כך לאחר ניצחון קרב עדווה. בנוסף, מנליק לא כפה התנצרות בקנה מידה רחב על אוכלוסייה לא נוצרית, ולרוב הניצור היה מתוך רצון של האוכלוסייה להשתלב באימפריה. כל מי ששמר נאמנות למנליק, בין אם מוסלמי, יהודי או פגני, לא נכפה עליו להתנצר. מנליק השני נפטר בשנת 1903 והותיר מורשת מפוארת לנכדו, ליג' ייאסו.

ייאסו החמישי

ערך מורחב – ייאסו החמישי, קיסר אתיופיה

יורשו של מנליק, נכדו, ייאסו החמישי, היה מלך לא אהוד בלשון המעטה על האצולה. הוא הואשם לא פעם בקשרים עם המוסלמים ואף נטען כי התאסלם (אף שנשא נשים נוצריות וקיים אורך חיים נוצרי). ייאסו הסתבך בשל ראוותנותו וחוסר הניסיון שלו עם האצולה בשוואה. והקשרים בינו לבין המוסלמים הסתיימו כמעט במרחץ דמים במאבק הירושה, וזאת בזכותו של מתאוס, אשר היה ליד ימינו של הקיסר למרות בקשתם החוזרת והנשנית של האצולה להדיחו. לבסוף בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ברח הקיסר לנסיכות הראר. אב המנזר של שוואה (שנשא את התואר אצ'גה) כפה על מתאוס להכיר בהכתרתה של זוואדיתו, ביתו של מנליק לקיסרית. ולצידה בנה היילה סלאסי. תקופת שלטונו של ליג' יאוסו הייתה קצרה ונמשכה בין השנים 1913–1915.

היילה סלאסי

ערך מורחב – היילה סלאסי, קיסר אתיופיה

דיוקן של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה האחרון

עם מותה של הקיסרית זוואדיתו בשנת 1930, מונה בנה, היילה סלאסי (הראס-תאפרי) לקיסר יחיד בקיסרות האתיופית. בניגוד לקודמיו, אשר לא הצליחו להשיג אחדות לאומית ולכן לא הצליחו לבצע רפורמות משמעותיות בכנסייה, כונן הקיסר שינויים מהותיים בריכוז המדינה ובמתן לגיטימציה לפן הלאומי שלה ברמה החוקתית במקום המסורת. כן, ביצע רפורמות מרחיקות לכת בכנסייה. הוא כונן חוקה, בה הוא מרחיב את סמכויות הקיסר על חשבון האצולה והכמורה, שעד אז הייתה שווה לו או לפחות נאמנה לו, בזכות מותרות רבות שסיפק לה. היילה סלאסי החל להנחיל את השפה האמהרית כשפת פולחן התפילה בכנסייה, והתנ"ך תורגם בשנת 1934 תחת חסותו. וזאת במקום שפת הפולחן המסורתית, הגעז שהייתה מסורבלת ולא מובנת לרוב האוכלוסייה ונותרה נהירה רק ליחידי סגולה. פעולות אלו, למעשה החלו לנתק את הכנסייה מהמסורת ומהכנסייה הקופטית על קשריה במשך אלפי שנים, אך עדיין נותרו בקשר הדוק כבעבר והאבונא והכמרים המשיכו להיות כמרים קופטים שמונו בידי הבישוף של אלכסנדריה. היילה סלאסי לא היה קיסר-בחסד-הכנסייה אלא עתה הוא-הוא הכנסייה ומנהיגה. בנוסף עודד הקיסר מיסיון, וכמרים רבים נשלחו למצרים בתקופתו להנהיג את הקהילה הנוצרית שם. מפעלו של היילה סלאסי נקטע לתקופה קצרה בזמן הכיבוש האיטלקי (1936–1941) והוא שב לתפקד ביתר שאת לאחר גירושו. היילה סלאסי שיקם עד שנת 1959 את הכנסייה הפגועה מהכיבוש האיטלקי.

היילה סלאסי כונן מערכת חוקית, פיננסית ושיפוטית בה הקיסר הוא ראש המנהל ותחתיו הכהונה והכמורה, ולכן גברה בד-בד תלות הכנסייה במדינה. בשנת 1959 בוטל הקשר היסטורי בין הכנסייה האתיופית לכנסיה הקופטית, שלא תוכל יותר להכתיר את ראשיה לאבונא. החוקה החדשה שנחתמה כמה שנים קודם לכן בשנת 1955, קבעה שהדת האתיופית היא הרשמית והיחידה במדינה. הקיסר קיבל זכויות חקיקה על הכנסייה, כלל מינוי אבונא ובישופים. והחליף את תפקידו המסורתי של הבישוף באלכסנדריה וגם חיזק את מעמד הקיסר על פני המעמד של המוסד הכנסייה עצמו והנזורה. בנוסף, גם פעילות המיסיון שהמשיכה בחסותו הוגבלה ונשמרה תחת פיקוח הדוק. הן במישור המיסיון והן במישור הפיכת הכנסייה לכלי בידי הממשל, היה שינוי משמעותי מיתר הקיסרים שקדמו לו. הכנסייה עדיין נותרה עצמאית לקיסר, ושמרה על הקשר הישיר עם העם, היא נותרה המוסד העשיר והחזק במדינה וזאת בזכות שליטתה על שליש מאדמות המדינה ועושר שצברה ממיסוי מאיכרים ועבודות כפייה. עובדה זו משכה אש וביקורת מצד ההמון, וזו אחת מהסיבות שהקומוניזם פרח בקרן אפריקה.

בשנת 1960, הצליח סלאסי לשרוד במזל ניסיון הפיכה והפלת המלוכה. וזאת בעזרת האבונא בזיליוס. כמו כן, דיכא מרידות מקומיות עד שנות ה-70 בהצלחה רבה. מרידות אלו, היו הקדמה להפיכה נוספת שתביא לקץ הקיסרות. אומנם, עדיין הצליח הקיסר לכונן חוקה ליברלית שהציבה את הקיסר בראש המדינה, כונן צנטרליזיצה כמעט מלאה של הקיסרות, ויצר רפורמות מרחיקות לכת בכנסייה: הוא הצליח להפרידה מהכנסייה הקופטית ולכוננה ככנסייה לאומית, לאמץ בחיקה את השפה האמהרית המובנת ולא הגעז, וכן להופכה למטיבה עם העם, תוך הענקת חינוך טוב לבישופים ולכמורה שעתה הם נמצאו תחת סמכותו ומונו על ידו.

בנוסף לכך, הצליח היילה סלאסי לסלק את הכוחות הבין לאומיים מאריתריאה ולהפוך אותה אט-אט מארץ חסות בשנת 1952 לחלק מהאימפריה האתיופית לקראת שנות ה-60. באשר לאסלאם באתיופיה, שמנה כמעט מחצית מאוכלוסיית הקיסרות, נהג היילה סליאסה במתינות. עם שובו בשנת 1941 לכס השלטון, נהג בקירוב לבבות בקרב המוסלמים. חוקת המדינה אומנם הכירה רק בדת הנוצרית, אך הייתה סובלנות דתית כלפי המוסלמים. המסגד הגדול שבאדיס אבבא הושלם בידי הקיסר, והמוסלמים השתלבו במערכת החיים של הקיסרות ונהנו מהסובלנות הדתית שהפגין הקיסר. אולם הם לא זכו כמעט להשתלב בעמדות מפתח ממשלתיות. מעטים אף יותר היו המוסלמים שנכנסו לאזורים שהוגדרו נוצרים. כמו כן, החוקה לא הכירה בדין האיסלאמי. הקיסרות נותרה אמהרית ונוצרית ודחתה קבוצות לשוניות, אתניות ודתיות שלא היו כמותה לפניה. דבר שיצר מתח דתי-עדי הולך וגדל במדינה ולצד רעיונות קומוניסטים, השפעה נאצריסטיות על מוסלמי אתיופיה ואריתריאה, וכנסייה עשירה שהמשיכה מחד לשמור על עצמאות מפני הקיסר ומאידך להיות לנטע זר ועול על האוכלוסייה הענייה, כל אלה הובילו בסופו של דבר למתח מדיני וראשיתה של המהפכה האדומה באתיופיה בשנת 1974. על אף על כל זאת, מפעליו של היילה סאלסי שחלקם צלחו במלואם וחלקם רק באופן מוגבל. נחשב לאחד מארבעת הקיסרים הגדולים של אתיופיה בעת המודרנית ולקיסר שעיצב את דמותה ופניה של המדינה לעד.

פרשת חבש

ניצחנו של מנליק השני בשנת 1896 בקרב עדווה, שם קץ לשאיפות אירופאיות לכבוש את הקיסרות האתיופית. מנליק, שהוכתר בזכותם של האיטלקים כדי לגבור על אויבים מבית, הצליח להושיע את ארצו מידי איום הכובש האיטלקי וכן להגדיל את שטחה של הקיסרות האתיופית. הוא סיפח לקיסרות את נסיכויות הראר האסלאמיות ואת שטחי שבטי האורמו, אשר במשך שנים היו האיום הגדול ביותר על הקיסרות. ניצחונותיו המזהירים הפכו את הקיסרות למדינה מוכרת בתום מלחמת העולם הראשונה וחברה בחבר הלאומים. איטליה עם עליית הפאשיזם תחת הנהגתו של מוסוליני, כחלק מתאוריית הים שלנו, היתה בעל כוונת זדון לעתידה של אתיופיה. הצורך בנקמה באתיופים על הבושה שנחלו האיטלקים בקרב עדווה, לצד מניעים אימפרליסטיים ותעמולה פרו-אסלאמית שהנחיל מוסליני בתור מגן האסלאם (הוא נטל לעצמו בקרב המוסלמים שבאריתריאה וסומליה האיטלקית את התואר - "גראן החדש") הביאו את מוסוליני לגייס צבאות איסלאמיים ואיטלקיים כאחד, ובשנת 1936 לכבוש את שטחי הקיסרות האתיופית. הקיסר היילה סלאסי גלה מארצו. השלטון האיטלקי-פאשיסטי החל לפעול ביד רמה ברחבי שטחי הקיסרות לשעבר, והאיטלקים ביטלו את קיומה של אתיופיה המסורתית.

שטחי הקיסרות חולקו למחזות בהתאם לחלוקה האתנית-דתית (שטחי שוואה ולינס נקראו בשם אמהריה). כמו כן, נקבעו מספר בירות לשטחי השליטה ושטחי ראר נכנסו כחלק ממדינת סומליה האיטלקית. לאורך חמש שנות השלטון האיטלקי, פעלו הכוחות הפאשיטים בתעמולה פוליטית ודתית כאחד. הראשונה, היא לשמור על מאזן דתי ומתן חופש דתי לקבוצות מיעוט מוחלשות, כדי להחליש את הכנסייה ההגמונית, היא הכנסייה האתיופית אורתודקסית שראשיה, האבונא, (הבישופים) היו כפופים בשעתם לבישוף של אלכסנדריה, אך בפועל כפופים למוסד הכתר האתיופי. הדחת הכנסייה וראשיה לצד מינוי של בישופים ואבונא פרו-איטלקי על-פני פרו-קיסרים, החלישו את הכנסייה האתיופית אף יותר. שלישית, דאג השלטון האיטלקי לחזק את מעמד המוסלמים, על ידי מציאת קווים מאחדים בניהם לבין מוסלמי ארצות ערב. הערבית הפכה לשפה רשמית, נלמדת וחובה ברחבי קרן אפריקה האיטלקית. הפשיסטים מימנו בנייה של מסגדים, שיירות חאג' ומינוי קצינים ואימאם מוסלמים כחלק ממארג הכוחות הפשיסטיים. וזאת לצורך הצדקת הקשר בין היותו של מוסוליני מגן האסלאם מחד גיסא, ומאידך מגן קבוצות מיעוט קטנות על פני ההגמוניה הנוצרית. אולם, בשנת 1941 במהלך מלחמת העולם השנייה, כבשו הבריטים את אריתריאה ואתיופיה, והיילה סילאסי שב אל הכס וביטל את תקנות הפשיסטים, אך לא הצלח למחוק את הרגש האנטי-אתיופי שיצרו האיטלקים בייחוד באריתריאה.

המהפכה האדומה וסוף האימפריה

ארבע עשרה שנות שלטונו האחרונות של היילה סלאסי היו רצופות במרידות מקומיות, בעיקר בידי איכרים מרודים, אשר סלדו מהעושר הכנסייתי מחד גיסא ומהניכור הקיים במוסד הכתר של הקיסרות מאידך גיסא. אריתריאה החלה לגבש מתכון לתוכנית לאומית עצמאית, מנותקת מזאת של אתיופיה. לאורך שנות שלטון איטלקי רצוף במשך שישים שנה ועוד עשור של שלטון בין-לאומי, התקיים באריתריאה מנגנון מנהלי עצמאי של מפלגות וממשל אוטונומי, תיגרי נוצרי. עם הפיכת לחלק מאתיופיה בשנת 1952, איבדה למעשה אריתריאה את עצמאותה והחלו להתגבש בה בעזרת של מצרים תחת הנהגתו של נאצר, תנועות שחרור לאומיות אריתריאיות. תנועות אלה דרשו עצמאות ולא בחלו בשימוש בטרור כדי להשיג את מטרתן. הן הושפעו מהרעיון הפאן-לאומי ערבי הגדול של נאצר או הנאצריזם, שלפיה העולם הערבי מחולק לשלושה מעגלים: המעגל הערבי, המעגל האפריקני האסלאמי, ומעגל קרן אפריקה. כולם בכללות שייכים לאומה אחת מאוחדת, שיווניות, אנטי-קולונאלית, אנטי-מערבית ואנטי-ליברלית. ולכן, בקהיר התאמנו וחונכו אנשי האופוזיציה כנגד השלטון האתיופי שנראה כהמשך של הקולוניאליזם ואף מעוז הליברליות של אפריקה. אולם מלבד עידוד של קבוצות לאום מוסלמיות, נרתע נאצר מלנקוט עמדה נחושה מול אתיופיה, שלטענתו הייתה חלק מהמארג ליצירת איחוד אפריקאי, כנגד המערב. השפעות נאצריות, קומוניסטיות וכן התנהלות לקויה של הממשל, כנראה הובילה לבסוף למהפכה בדגם קמוניסטי של חונטות אתיופיות אשר תפסו בתחילת שנות ה-70 את השליטה במדינה. בשנת 1983 תפס את השלטון הרודן מנגיסטו היילה מריאם שניהל בשנים 1987–1993 מדיניות קומוניסטית ברחבי המדינה.

מעמדה ההיסטורי של אתיופיה נפגע. המשטר הפריד בין הדת והמדינה והבטיח שיוון בין כל הדתות. בעקבות כך, הבסיס הכלכלי של מוסדות הכנסייה האתיופית נפגע לאחר שאדמות רבות שבהם שלטה הכנסייה הולאמו לטובת ה"קולקטיב”. פגיעה נוספת בכנסיה היתה שהמשטר המהפכני הצהיר על עצמו כאתאיסטי ולא נרתע מלהערים קשיים על מאמיני הכנסייה. עם זאת, הוא לא תקף באופן ישיר את הנצרות ואת מאמיניה, ולכן רוב האוכלוסייה הוסיפה לקיים את אורח חייה ואת החגים ללא חשש. כמו כן, בימיו של הכומר סולומון, חרף הדחתם של בישופים רבים והאשמתם בשחיתות ובפגיעה בהמון, המשיך הבישוף לקיים מגיעים ישירים עם השלטון במידה רבה כפי שהתקיימו בתקופת הקיסרות האתיופית.

אומנם, ניתן לראות פגיעה במעמד הכנסייה. המוסד הכנסייתי נראה כמיושן ונצלני, והמשטר הקומוניסטי הדיח את הכנסייה מהשפעת על המדינה, בקבלו גיבוי מצד המיעוט המוסלמי, וכן מידי שכבת העם הרחבה שסבלה מעול שיעבוד הכנסייה. אומנם, למרות הפיכתה של הכנסייה האתיופית לגורם שולי בתוך המארג הפוליטי של אתיופיה הקומוניסטית, דווקא נראה שלקראת סוף שנות ה-70 היאא שבה וקיבלה בקרב מאמיניה מעמד יחודי. הכנסייה נחשבה מעתה כמשמרת הנצרות וכן בתור התרסה וחתרנות אנטי-מהפכנית. לפיכך, עצם איבוד מעמדה הפוליטי ואדמותיה - פתח בפני הכנסייה האתיופית צוהר להתקרב אל מאמיניה ושוב לחזק את תמיכתם שאבדה בשנים קודם לכן. הכנסייה, שקודם לכן התנגדה לשינוי, הובילה כעת רפורמות מרכזיות שבהן מתן הכסף לכנסייה יעשה מתוך נדיבות ואדיקות דתית של המאמין ולא מתוך חובה וציווי כפי שהיה בתקופה הקיסרית. כמו כן, נהנתה הכנסייה בתקופת המשטר המהפכני מתמיכה הן של המון העם והן של מדינות וארגונים נוצרים זרים שחרדו לגורלה של הכנסייה האתיופית הייחודית. עם קריסת המשטר הקמוניסטי, המשיכה הכנסייה האתיופית להוות גורם חשוב ומכריע באתיופיה עד ימינו אלה.

לסיכום, המשטר המהפכני יצא כנגד מוסד הכנסייה הנוצרית, ופגע בו פגיעה כלכלית ופוליטית וחברתית קשה באמצעות הלאמת קרקעות, הפרדת דת ומדינה, והדחתם של בישופים רבים ממוקדי הכוח הפוליטיים. לצד השפל שאליו הגיעה הכנסייה בעיני הציבור, שראה בה מוסד מיושן, חתרני ורודני המזיק לקולקטיב, ונראה בעיני נושאי הדגל של המהפכה הקומוניסטית באתיופיה בתור מייצגי הבורגנות ואנטי-מהפכנים, בכל זאת, מעמדה לא נפגע בקרב ההמון, אף הוטב, משום שכעת רבים ראו בה מקור המשמר גחלת הנצרות וחותר תחת המשטר הקומוניסטי. אך האימפריה האתיופית לא שבה לקדמותה.

לקריאה נוספת

• חגי ארליך, הגר סלמון, סטיבן קפלו. אתיופיה - נצרות, אסלאם, יהדות, האוניברסיטה הפתוחה
• חגי ארליך, התפתחות המדינות החדשות באפריקה - קרן אפריקה - יחידה 6, האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האימפריה האתיופית בוויקישיתוף

• האימפריה האתיופית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)