הבונד

הבונד
אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד

מדינה	האימפריה הרוסית
תקופת הפעילות	1897–1935 (כ־38 שנים)
אידאולוגיות	סוציאליזם, אנטי ציונות, אוטונומיזם יהודי
מיקום במפה הפוליטית	שמאל

כרזת בחירות בונדיסטית, קייב, 1918.

בונדיסטים יהודים באודסה עם גופות חבריהם שנהרגו במהפכת 1905

אנדרטת הבונד בבית הקברות היהודי בוורשה

בּוּנְד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד; בקיצור הבונד, "האיגוד") הייתה מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. סביב מלחמת העולם הראשונה התפצלה הסיעה על בסיס גאוגרפי. בנוסף לסניף שנותר בברית המועצות, שדוכא לבסוף בידי המשטר הבולשביקי, קמו גופים נפרדים בפולין, בליטא, ברומניה, בבלארוס ובלטביה. בפולין בעיקר היה הבונד כוח פוליטי חשוב, שקיבל בשיאו 100,000 קולות בבחירות הארציות ב-1928. מרבית אנשי הבונד נספו בשואה. מחוץ למזרח אירופה נוספו שלוחות שהלכו וקטנו והוסיפו להתקיים ברחבי העולם, תחת מסגרת "הוועדה המתאמת הבינלאומית של הבונד" שקמה בניו יורק ב-1947.

אידאולוגיה

הבונד ראה בעצמו ארגון סוציאליסטי ולאומי, וראה את מאבקו כבעל שלוש חזיתות:

• מעמדית - מאבק סוציאליסטי, כנגד הבורגנות, בעלי ההון והכוחות הריאקציוניים, הן בחברה הכללית והן בתוך החברה היהודית.
• לאומית - את רעיון ה"אינטרנאציונל" פירש הבונד כאחווה בין לאומים, ולא כרעיון קוסמופוליטי המבטל את הזהויות הלאומיות. הבונד נאבק לקיום תנועת פועלים פדרטיבית, המורכבת מתנועות סוציאליסטיות לאומיות שונות המאוגדות יחדיו למאבק משותף. הבונד נאבק לא רק עבור שוויון זכויות אזרחיות ליהודים, אלא גם למען "זכויות לאומיות" כזכות ללימודים בשפת האם (יידיש) במימון המדינה. במאבקו זה היה שותף הבונד לתנועות סוציאליסטיות לאומיות של מיעוטים לאומיים נוספים.
• תוך יהודית - הבונד נאבק בתופעת ההתבוללות מחד, והציונות מאידך. את הלאום ראה כעניין תרבותי ולא תלוי טריטוריה. הבונד נאבק לקיום תרבות יהודית-חילונית-עממית, דוברת יידיש, תוך יצירת מפעלי תרבות, מוסדות השכלה וכו'. הוא דגל ברעיון שעל היהודים להיאבק לשיפור מצבם במקומות שבהם הם חיים - "כאניות", או ביידיש - "דויקיזם", וסביב רעיון זה נאבק בתנועה הציונית.

היסטוריה

קבוצת וילנה

וילנה, שהיתה מרכז יהודי משמעותי בתחום המושב הפכה ב-1880 גם למרכז ליהודים משכילים שזכו לחיות מחוץ לתחום המושב אך הוגלו אליה אחרי שנחשדו בפעילות פוליטית נגד הצאר. כך גיבשו עצמם מספר מצוצמם של פעילים סוציאליסטים יהודים כ"קבוצת וילנה" בהובלת ארקדי קרמר, סטודנט יהודי שמקורו בוילנה, ששב אליה לאחר שבזמן לימודי ההנדסה שלו בסנקט פטרבורג היה מעורב פוליטית ולכן נעצר והוגלה לוילנה ב-1890.

קרמר הנהיג את הקבוצה בזכות חריצותו וכן בזכות כישרונו בגיוס חברים והפצת התעמולה הסוציאליסטית. על אף נטייתו, כשאר הסוציאליסטים שפעלו באימפריה הרוסית, לפעול בתנועה כחלק מהתרבות הרוסית ולאמץ אותה תוך ביטול התרבויות האתניות והדתיות המקומיות, קרמר הבחין כי מעמד הפועלים של וילנה: הפועלים היהודים, הפועלים הפולנים והפועלים הליטאים, דוחים נחרצות את הגישה הזו, וההתעקשות לבטל את תרבותם גורמת יותר נזק מתועלת. כדובר יידיש היה קל לקרמר לשנות את גישתו, מהלך שהוכיח את עצמו לאור התרחבות הפעילות.

יולי מרטוב, גם הוא גולה יהודי מסנקט פטרבורג, נאם בפני הקבוצה ב-1895 וציין כי הצורך בתנועה יעודית ליהודים שתפעל במקביל ובשיתוף פעולה עם תנועה סוציאליסטית-מרקסיסטית רוסית, לא נובעת מהצורך לאוטונומיה תרבותית, אלא מהחשש שבעוד הקומוניזם ימנע את חוסר השיוויון המעמדי, אין בכך ערובה שהוא יגן על היהודים מפני אי שיוויון מסוג אחר- אי שוויון כתוצאה מאפליה אנטישמית. על ההשפעה הדרמטית של הנאום, מרטוב, שהפך לימים למייסד המפלגה הקומוניסטית הרוסית וממנהיגי המנשביקים, בחר להתמקד בפעילות הכלל רוסית, והותיר לקרמר את הפעילות בקרב הציבור היהודי.

קונגרס וילנה הראשון: ייסוד הבונד

הבונד נוסד בווילנה ב־7 באוקטובר 1897, מוצאי יום הכיפורים, תרנ"ח (כחודש לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון) ע"י קרמר ו-12 פעילים נוספים ,לרבות עורכי הדער יידישער ארבייטער (וילנה) ולדימיר קוסובסקי - מייסד העיתון, וג'ון מיל שהפך אותו לביטאון הבונד שנה לאחר מכן. מטרתו הייתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית למפלגה סוציאליסטית יהודית אחת. האימפריה הרוסית באותה העת כללה את ליטא, בלארוס, אוקראינה ומרבית פולין, המדינות בהן התרכזה מרבית יהדות העולם באותה התקופה. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית, כי קיוו שבמסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה ולמעמד חוקי של מיעוט. הבונד התנגד לתנועה הציונית שהחלה אף היא את דרכה באותה תקופה. אנשי הבונד דרשו שוויון זכויות מלא של היהודים במסגרת האימפריה הרוסית ואוטונומיה תרבותית לאומית של כל העמים המהווים את רוסיה כולל היהודים. הם התנגדו לפתרון טריטוריאלי-לאומי נוסח הציונות.

הבונד היה דומה אפוא לארגונים סוציאליסטים אחרים שייצגו קבוצות אתניות שונות, דוגמת המפלגה של רוזה לוקסמבורג - מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה של ממלכת פולין וליטא או מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. בניגוד לארגונים הסוציאליסטים האחרים, הבונד התאפיין בכך שמנהיגיו ומייסדיו היו ברובם פועלים ולא אנשי אקדמיה.

הבונד היה אחד מיוזמי הקמת מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מפלגה זו, כך האמין הבונד, צריכה להיות איגוד של ארגונים סוציאל-דמוקרטיים לאומיים, אשר לכל אחד מהם ניתנת אוטונומיה לפעולה תרבותית וארגונית משלו. בשנת 1903 נטש את המפלגה לאחר שזו, בהנהגת לנין, לא הכירה בבונד כנציג הבלעדי של הפועלים היהודים, ושללה את המבנה הפדרטיבי אותו הציע. הבונד נרדף קשות על ידי השלטונות. במהפכת 1905 הבונד קרא לתומכיו לאחוז בנשק והקים קבוצות לוחמים - ארגון ההגנה העצמית היהודית. עם כישלון המהפכה חזר הבונד לפעולתו הקהילתית של דמוקרטיזציה בקרב הקהילות היהודיות וארגונן אל אוטונומיה תרבותית יהודית. לאחר הפירוד במפלגה הסוציאל-דמוקרטית בין הבולשביקים והמנשביקים, הצטרף הבונד לאחרונים. כאשר פרצה מלחמת העולם, התנגד הבונד, בהתחלה, למלחמה אך אחר כך גבר קולם של אלו שדרשו להילחם בגרמניה המיליטריסטית. חברי הבונד שהיו מחוץ לאזורים תחת הכיבוש הגרמני, הצטרפו למהפכני פברואר 1917, תמכו בממשלה הזמנית שקמה והשתתפו בסובייטים. לאחר מהפכת אוקטובר התפלג הבונד לתומכי המפלגה הקומוניסטית ולמתנגדיה. הפלג של תומכי המפלגה הקומוניסטית הצטרף אליה בשנת 1921 ונקרא "ההסתדרות האוטונומית של הפרולטריון היהודי". המיעוט, שלא הצטרף לקומוניסטים, הפך לארגון מחתרתי שנקרא "הבונד הסוציאלדמוקרטי" שהצטרף אחר כך למנשביקים והובס יחד עמם.

מפלגת הבונד הייתה מפלגה חילונית, והתנגדה למה שנראה לחבריה כאופי הראקציונרי של החיים היהודיים המסורתיים ברוסיה. המפלגה גם התנגדה לציונות, וטענה כי ההגירה לארץ ישראל היא סוג של אסקפיזם. שיר של הבונד בשם "בים המלוח של דמעות האנושות" מ-1901 הגדיר את הציונות כחיקוי של שונאי ישראל, שמטרתה "א געטא דעם אייביגען זשיד" - גטו ליהודי הנודד. כמו כן, קידמה המפלגה את השימוש ביידיש כשפה הלאומית של היהודים, והתנגדה לפרויקט הציוני להחייאת העברית. למרות כל זאת, בונדיסטים רבים עברו לציונות, והבונד סבל מאובדן קבוע של חברים פעילים גם עקב הגירה. בונדיסטים רבים נטלו חלק פעיל בהקמת המפלגות הסוציאליסטיות בארץ ישראל, ומאוחר יותר במדינת ישראל.

מרבית תומכי הבונד היו פועלים ואוּמנים יהודיים, אך היו לו תומכים גם בקרב האינטליגנציה היהודית. הבונד פעל הן כמפלגה פוליטית (עד כמה שהתנאים הפוליטיים אפשרו זאת) והן כאיגוד מקצועי. הם חברו לפועלי ציון ולקבוצות אחרות כדי לארגן קבוצות להגנה עצמית של יהודים מפני פוגרומים ופרעות.

הבונד החזיק תנועת נוער בשם צוקונפט וכן תנועת ילדים בשם סקיף. הבונד הפעיל מטבחים ציבוריים במקומות שונים, ובהתאם לאידאולוגיה החילונית שלו, אלו פעלו אף ביום כיפור.

ועידות הבונד לפני מהפכת 1905

ועידת הבונד הרביעית התקיימה בביאליסטוק באפריל 1901. נושא הדיון העיקרי של הועידה היה הרחבת הבונד לאוקראינה ובניית בריתות עם קבוצות פועלים יהודיות קיימות שם. הוועידה הרביעית הפכה את קו הוועידה ה-3 ואימצה קו של דרישה לאוטונומיה לאומית יהודית..

הוועידה החמישית של ה"בונד" התכנסה בציריך ביוני 1903. בהליכים השתתפו 30 נציגים. שני נושאים שלטו בדיונים; הקונגרס הקרוב של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית והשאלה הלאומית. במהלך הדיונים הייתה חלוקה בין ותיקי המפלגה (קוסובסקי, קרמר וג'ון מיל) לבין הדור הצעיר (מדם, ליבר ורפאל אברמוביץ'). הקבוצה הצעירה רצתה להדגיש את האופי הלאומי היהודי של המפלגה. לא ניתן היה להגיע לפשרה, ולא התקבלה החלטה בשאלה הלאומית.

הבונד מחוץ לרוסיה

הבונד הקים בפולין מפלגה עצמאית עוד ב-1916, כשהיא עדיין תחת כיבוש גרמני. לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, הבונד הפולני דרש גם הוא הקמת רפובליקה פרולטרית סובייטית. פולין וליטא קיבלו עצמאות ב-1918, והבונד המשיך לפעול במדינות אלה, בעיקר בעיירות מרובות-היהודים של מזרח פולין שם הקים אגודות סוציאליסטיות של בעלי מלאכה. יריבי 'הבונד' בפולין בתקופה זו היו מצד אחד מפלגת פפ"ס (הסוציאליסטים הפולנים שהתאפיינו באנטישמיות עמוקה), הקומוניסטים שהתייחסו לפולין כאל "מדינה עונתית" (כלומר כמדינה שימיה ספורים ושעתידה לחזור להיות חלק מהאימפריה הרוסית, הפעם תחת חסות בולשביקית), ו'המפלגה המאוחדת' שכללה את 'הסיימיסטים' (סוציאליסטים יהודים-לאומיים) ואת המפלגה הסוציאליסטית העצמאית. ב-1920 התאחד הבונד בפולין עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היהודית בגליציה והקים את "הברית הכללית של הפועלים היהודים בפולין". חלק מהבונד שנקרא "קאמבונד" הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית ב-1923. בפולין טענו הבונדיסטים כי על היהודים להישאר וללחום למען הסוציאליזם, ולא להגר. כשהופיע זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, בפולין וקרא ל"פינוי" יהדות אירופה, האשימו אותו הבונדיסטים בסיוע לאנטישמיות.

מבחינה אלקטורלית הבונד נעשה למפלגה המצליחה ביותר ברחוב היהודי. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו ב-1938, זכה ב-17 מבין 20 המושבים שזכו בהם מפלגות יהודיות בוורשה, ב-7 מתוך 11 בלודג' וב-10 מתוך 15 בביאליסטוק ובלובלין.

במהלך מלחמת העולם השנייה המשיך הבונד לפעול כארגון מחתרתי בפולין. במהלך השואה הוציאו פעילי הארגון עיתונים מחתרתיים רבים בגטו ורשה. קבוצה זו הוציאה את המספר הרב ביותר של עיתונים וכרוזים בגטו זה. עיתונים אלו הכילו מידע רב אודות הנעשה בחזיתות השונות של המלחמה, מוספים ספרותיים, ואף ביקורות נוקבות כלפי התנהלות היודנראט וקריאה למרי. הוצאת העיתונים והפצתם היו כרוכים בסיכון חיים, ופעילים רבים נרצחו במהלך עבודתם. בתחילת המלחמה התנגד הבונד להקמת ארגון יהודי לוחם מאוחד נגד הנאצים אך לבסוף הצטרף לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. ב-1945, עם תום המלחמה, והקמת המשטר הקומוניסטי בפולין הידלדל מאגר תומכי הבונד בפולין ואלו שנשארו הצטרפו למפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית.

ארגון הבונד התקיים גם בגליציה ובבוקובינה לתקופות קצרות. ברומניה התארגנו סוציאליסטים יהודים עוד ב-1893 (חוג "לומינה") והוציאו עיתונים ברומנית וביידיש. ב-1923 הוכרז בוועידת צ'רנוביץ על הקמת "ברית הפועלים היהודים הכללית ברומניה". התארגנויות יהודיות אלו חוסלו בהדרגה עם השלטון הפשיסטי ברומניה.

הבונד לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה התכנסה ועידה של הבונד בבריסל ב-1947. בוועידה זו התקבלו מספר החלטות ועמדות:

• יצירת תיאום בין ארגוני בונד וארגונים סוציאליסטיים-יהודיים בעולם המערבי.
• הצהרה על תמיכה בסוציאל-דמוקרטיה והתנגדות לקומוניזם וברית המועצות.
• הסוציאל-דמוקרטיה תפתור את הבעיה היהודית במקום מושבם של היהודים.
• יש לתמוך בשפת ובתרבות היידיש כדי למנוע התבוללות יהודית.

הבונד המשיך בהתנגדותו הנמרצת לציונות^{[דרוש מקור]}. כאשר קמה מדינת ישראל היא הוגדרה כסכנה לעם היהודי (היה מיעוט שהתנגד להחלטה זו). בוועידה אחרת ב-1955 שונתה ההחלטה ומדינת ישראל הוגדרה כ"מאורע חשוב בחיי העם היהודי" אך נשלל שהיא ביתו של העם היהודי. באותה עת התקבל הבונד לראשונה כחטיבה באינטרנציונל הסוציאליסטי. בבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 התמודדה רשימה של הבונד בראשות פסח בורשטיין אך היא לא עברה את אחוז החסימה.

במאה ה-21 קיימות רק מספר קהילות קטנות של הבונד בעולם. במלבורן שבאוסטרליה, קיימת עד היום קהילה פעילה עם תנועת נוער בשם סקיף (SKIF). בארצות הברית, מונה הבונד רק מאות חברים ועוסק בעיקר בטיפוח ארכיון הבונד בניו יורק ובפעולות תרבותיות.

לקריאה נוספת

• שמואל איזנשטדט, פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית, הוצאת ליכוד, תש"ל.
• משה מישקינסקי, ראשית תנועת הפועלים היהודית ברוסיה: מגמות יסוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
• ולדימיר מדם, האגדה של תנועת הפועלים היהודית: זכרונות, הוצאת י. ל. פרץ, 1984.
• אריה גלברד, ה"בונד" הרוסי בשנת המהפכות 1917: תעודות והחלטות, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1984.
• אריה גלברד, בסערת הימים: ה"בונד" הרוסי בעתות מהפכה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1987.
• אריה גלברד, סופו שלא כתחילתו: קצו של ה"בונד" הרוסי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995.
• יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה: סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה 1862-1917, הוצאת עם עובד, 1989.
• ולדימיר לוין, ממהפכה למלחמה: הפוליטיקה היהודית ברוסיה, 1907-1914, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2016.
• א.ש. שטיין, "חבר ארתור": דמויות ופרקים מחיי ה'בונד', מ. ניומן, תל אביב, תשי"ג (1953).
• תמר מנור-פרידמן (עורכת), עמלים ומהפכנים: תנועת הפועלים היהודית, הוצאת בית התפוצות, תשנ"ד (1993).
• צבי ברזילי, תנועת הבונד בפולין בין שתי מלחמות העולם, הוצאת כרמל, 1994.
• דניאל בלטמן, למען חירותינו וחירותכם: הבונד בפולין 1949-1939, הוצאת יד ושם, 1996.
• יואב פלד, אוטונומיה תרבותית ומאבק מעמדי: התפתחות המצע הלאומי של הבונד 1893-1905, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
• מארק אדלמן, הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
• משה מישקינסקי, עיונים בסוציאליזם היהודי: אסופת מאמרים, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, הוצאת מוסד ביאליק, 2004.
• יוסף גורני, חלופות נפגשות: מפלגת ה'בונד', תנועת הפועלים העברית ו'כלל ישראל', 1897-1985, הוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת חיפה, 2005 .

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבונד בוויקישיתוף

• ארכיון הבונד (1894–1921)
• די בונדישׁע שׁטימע (הקול הבונדיסטי)
• תקווה בגובה העיניים, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• נתן כהן, ה'בונד' ותרומתו לחיי התרבות בפולין בין שתי מלחמות העולם, חוליות 5, 1999, עמ' 291–306
• אברהם שמואל שטיין, האפופיאה של הבונד, "גשר", רבעון לשאלות חיים האומה. שנה ג', טבת תשי"ח 1957.
• בני מר, 60 שנה לבונד הישראלי, המילה האחרונה, ביידיש, באתר הארץ, 20 ביולי 2011
• הבונד, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• על פעילותו של סניף הבונד בווילנה, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם
• על הבונד ותרבות היידיש בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, באתר יד ושם
• יעד בירן, "המקום שבו אנו חיים הוא ארצנו": על האידאולוגיה של הבונד.
• משיירי אבות הבונד, דבר, 31 באוקטובר 1941
• בונדאים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 48:06), סרטו של ערן טורבינר
• שני ליטמן, כעת יורד המסך על תנועת הבונד, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2019
• הזוג המוזר – "הַבּוּנְד" והציונות, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• "אינני יכול לשתוק, אינני יכול להישאר בחיים", היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• "מה יש ל'בּוּנְד' לעשות כאן בישראל?", היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• יוסף גורני, מאוטונומיה לאומית למדינה עצמאית: תנועת הבּונְד העולמית לנוכח מדינת ישראל, 1989-1948, עיונים 36, 2021
• אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד אין ליטא, פוילן און רוסלאנד, דף שער בספרייה הלאומית

• bundism.net
• In Love and In Struggle: The Musical Legacy of the Jewish Labor Bund (באנגלית)
• Molly Crabapple, My great grandfather the Bundist, The New York Review