טיוטה:סימון בוקאנגרה
| סיימון בוקנגרה | אופרה מאת ג'וזפה ורדי | ||
|---|---|---|---|
 </img> הליברית במהדורה הראשונה עבור הגרסה של 1881
| |||
| ליברית | |||
סימון בוקנגרה היא אופרה עם פרולוג ושלוש מערכות מאת ג'וזפה ורדי לליברית איטלקית מאת פרנצ'סקו מריה פיאבה, המבוססת על המחזה סימון בוקנגרה (1843) מאת אנטוניו גרסיה גוטיירז, שמחזהו אל טרובדור היה הבסיס לאופרה של ורדי מ-1853.
סימון בוקנגרה הוצגה לראשונה בתיאטרו לה פניצ'ה בוונציה ב-12 במרץ 1857. הקהל לא התלהב ממנה, והיא ירדה מהבמות לאחר 1866. לבסוף, 23 שנים מאוחר יותר, המו"ל של ורדי שכנע את המלחין לתקן את האופרה, עם שינויי טקסט ששונו על ידי אריגו בויטו. כותב הליברית שאף לעבוד עם המלחין המזדקן על פרויקט שהפך בסופו של דבר לאופרה חדשה, אותלו, אשר ורדי לא התחייב להלחין באותה עת.
היסטוריהː גרסת 1857[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיקולוג והסופר ג'וליאן באדן מצביע על שלושה פרויקטים שהמלחין תכנן. בתחילת 1855, דחה הזמנה מלה פניצ'ה לכתוב עבורם אופרה חדשה לשנה הבאה. הוא הגיב: "המכשול העיקרי הוא הנחישות הבלתי מעורערת שלי שלא לקשור את עצמי עוד לתקופה מוגדרת לא ליצירה ולא להפקה".[1] אמנם גישה זו לא התבררה כמעשית באותה תקופה, אך היא הייתה מטרה אולטימטיבית, ובשאיפה להשיגה, בת זוגו בארבע השנים הקודמות, ג'וזפינה סטרפוני עודדה אותו מאוד כשכתבה לו בימיו הקשים שנתיים קודם לכן, כשעבדו בפריז על Les vêpres siciliennes.
הפרויקט היחיד שהתקדם לקראת השלמתו, היה המלך ליר שתוכנן זה מכבר, אופרה שתתבסס על המלך ליר, שהכותב החדש שלו (בעקבות מותו של סלבדור קמראנו) היה אנטוניו סומה. אבל שנה לאחר מכן, כאשר פיקח על תחיית לה טרוויאטה בלה פניצ'ה, הוא הסכים להלחין אופרה חדשה לבית זה לעונת 1856/7,[2] והוא הציע את המחזה של גוטיירז, שאותו מניח באדן, קרא ורדי בתרגום שנעשה על ידי סטרפוני,[3] שתרגמה גם את המחזה האחר של גוטיירז, שהפך לטרובדור .
קשה לעקוב אחר העלילה המעט מפותלת של סימון בוקנגרה. באדן מציין: "כל הדמויות מגדירות את עצמן על רקע דפוס תככים מתחלף, כזה שיכול להיות יעיל מאוד במחזה אבל כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחריו באופרה".[3] ורדי הרחיק לכת וכתב למעשה את התרחיש בפרוזה, שאותו הגיש לפיאבה באוגוסט; כל מה שהוא ציפה מהליברית שלו היה שתהפוך לשירה כשהצנזורים דרשו גרסה פואטית שלמה, כעס והשיב: "מה זה משנה אם זה בפרוזה או בחריזה?" [4] והוסיף "אני מתכנן להלחין מוזיקה לליברית פרוזה!" [5] בסופו של דבר, הייתה גרסה פואטית והכל היה בסדר: היא התקבלה על ידי בית האופרה והצנזורה.
החל מיולי ולאורך רוב תקופת הכנת הליברית, המלחין וסטרפוני שהו בפריז ודאגו להבטחת זכויות ביצוע ופרסום שונות, כולל עבודה על גרסה מתורגמת של הטרובדור לצרפתית.
עם זאת, חוסר שביעות רצונו של ורדי מכמה מעבודותיו של כותב הליברית, הוא פנה לגולה איטלקי בפריז, הפוליטיקאי, הפרופסור לשעבר למשפטים, המשורר והסופר ג'וזפה מונטנלי[6] לעשות זאת. פיאבה לא ידע דבר על התיקונים עד שקיבל פתק מוורדי: "הנה הליברית, מקוצר ושונה פחות או יותר כפי שהוא חייב להיות. אתה יכול לשים את שמך כרצונך". עם זאת, הוא גם לא ידע על המתרגם האלמוני.[7] לאחר הצגת הבכורה של הטרובדור בצרפתית ב-12 בינואר 1857, עזבו ורדי וסטרפוני את פריז כדי לחזור לאיטליה, ואז נסעו שניהם לוונציה להופעתהבכורה במרץ.
עם זאת, היחסים שוחזרו עד מהרה ופיאבה הגיע לסנט'אגטה באפריל כדי לעבוד על כמה תיקונים. זה היה הליברית שזכה לביקורת המחמירה ביותר: "זה נחשב בדרך כלל לאחד הטכסטים הפחות מובנים שהעלו על הבמה" מציינת קימבל והתחושה הכללית האפלה והקודרת שלה הייתה אמורה להשפיע על עתידה במשך שנים רבות.[8]
הגרסה של 1881[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1868, הציע ג'וליו ריקורדי את הרעיון של תיקונים לבוקנגרה; הרעיון הועלה שוב עשר שנים מאוחר יותר, בתחילת 1879, אבל ורדי התנער ממנו עם פתק שבו נכתב כי הליברית משנת 1857, שנשלח למלחין לסקירה, יישאר "בדיוק כפי ששלחת אותו אליי".[9] בהתמדה בניסיונות נוספים לשכנע את המלחין, ריקורדי העלה גם את הרעיון של שיתוף פעולה עם אריגו בואיטו לאופרה חדשה המבוססת על אותלו של שייקספיר. המוזיקולוג רוג'ר פרקר משער שההסכמה הסופית של ורדי לתקן את בוקנגרה התבססה על הרצון "לבדוק את האפשרות" לעבוד עם בויטו לפני שיתחיל בפרויקט הגדול יותר. [10]
לאחר שוורדי החל להתבונן מחדש בעבודתו הקודמת, החלו לצוץ התנגדויות - ורעיונות חדשים -: "הציון אינו אפשרי כפי שהוא נמצא" ו"אצטרך לחזור על כל המערכה השנייה [1857: מערכה 2, אשר הפך למעשה 1 ברוויזיה של 1881] ותעניק לו יותר ניגודיות וגיוון, יותר חיים" הן דוגמאות לנימוקיו, שאותם פרש במכתב לריקורדי בנובמבר 1880.[11] דאגתו העיקרית הייתה כיצד לבצע שינויים ב-1857, מערכה 2. "אמרתי באופן כללי שצריך משהו כדי לתת חיים וגיוון לאפלולית המוגזמת של הדרמה", הוא כותב[11] והוא ממשיך ונזכר:
- שני מכתבים נפלאים של פטררקה, האחד ממוען לבוקנגרה [ההיסטורית] והשני לדוג'ה [אז] מוונציה, המזהיר אותם שלא לפתוח במלחמת אחים, ומזכיר להם ששניהם בנים לאותה האם, איטליה וכן הלאה. הרעיון הזה של מולדת איטלקית בתקופה זו היה נשגב למדי![11]
למרות המורכבות של רבים מהרעיונות המוצעים של בויטו, יחד עם התרחישים האלטרנטיביים שלו, שבאים לידי ביטוי במכתב ארוך לורדי[12] (שרובם המלחין ראה כמוגזמים), סצנת חדר המועצה הופיעה כמוקד של שיתוף הפעולה החדש. למרות שהיה לו אמון ביכולותיו של כותב הליברית הצעיר ("[הסצנה] שנכתבה על ידך לא יכלה להיות משעממת"[13] ), ורדי הזהיר את בויטו שנראה שהוא "מכוון לשלמות בלתי אפשרית כאן. אני [ורדי] שואף נמוך יותר ואני אופטימי יותר ממך ואני לא מתייאש",[13] במהותו, מביע חוסר נכונות לכתוב מחדש את האופרה במלואה כפי שהציע בואיטו. זו הייתה עבודה רבה ממה שהמלחין רצה להיות מעורב בה באותה תקופה.
השניים בילו את החלק האחרון של 1880 ועד ינואר 1881 בתוספות ותיקונים הלוך ושוב (המלחין בגנואה, הליברית במילאנו ונפגש רק פעם אחת),[14] כולם מתועדים בפרוטרוט בהתכתבות בואיטו, הקרטג'יו ורדי-בויטו, וצוטוט על ידי באדן. במילאנו במרץ שלאחר מכן, העלתה האופרה במילנו. אם כי המלחין היה מודאג כל הזמן מהתאמתם של הזמרים, והוא איים להפסיק את האופרה יותר מפעם אחת.[14]
התוצאה הייתה הניגוד, שפארקר מתאר, בין הגמר המקורי של מערכה 2 משנת 1857, "המתרחש בכיכר גדולה בגנואה, [כ] סיום קונצרטנטי קונבנציונלי בן ארבעה פרקים, סצנה טקסית מפוארת" ואילו בגרסה המאוחרת של 1881, "[ורדי] החדיר ללב היצירה פרק של חיוניות ועוצמה עצומה, והעשיר את דמותו של בוקנגרה באופן שסצנת המוות שלאחר מכן צוברת מרשימה ניכרת".[15] וכדברי באדן, "סימון ( sic ) עולה לגדולה רוחנית. בפעם הראשונה, הסמכות המוסרית שלו מציגה את כל כוחה, ... באפן חיובי, כמו בבקשה לשלום ..."[16]
היסטוריית ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרסה מקורית משנת 1857
למרות שלא זכה להצלחה פופולרית, הוא אכן זכה לשבחי ביקורת, "כשהמוזיקה זוכה לשבחים על נאמנותה לטקסט, התזמור על האלגנטיות שלה, המנגינה על השראתה" ציין ה- Gazzetta Musicale,[6] אך באדן מציין כי "תלונות על 'אטימות', 'חומרה', סתימות הרמונית' נשמעות אפילו מפי המבקרים המכובדים ביותר".[17] ורדי עצמו היה בוטה למדי בהערכה שלו: "היה לי פיאסקו בוונציה כמעט כמו זה של לה טרוויאטה", הוא דיווח לקלרה מאפי.[18]
לאחר הבכורה שלו ב-1857, הוצג סימון בוקנגרה ברג'יו אמיליה, "שם היא קצרה הצלחה מרובה ושוב בנאפולי ב-1858"[17] הצלחה דומה הייתה להופעה ברומא, אבל "בוקנגרה זכתה לקיתונות לעג בפירנצה" ו"הייתה פיאסקו בלה סקאלה ב-1859".[17]
היא הוצגה במלטה ב-1860, במדריד ובליסבון ב-1861, בבואנוס איירס ובמונטווידאו ב-1862, אך לאחר מכן נעלמה כמעט לחלוטין עם הופעה ספורדית או שתיים בלבד, כולל קורפו ב-1870 ואלכסנדריה בסוף 1880.[19]
הופעה קונצרטית של הגרסה המקורית, לראשונה מזה 100 שנה (והבכורה שלה בבריטניה), התקיימה בהיפודרום גולדרס גרין בלונדון ב-2 באוגוסט 1975 בפני קהל מוזמן "במחשבה"[19] של ג'וליאן באדן עם ססטו ברוסקנטיני בתפקיד הראשי ואנדרה טורפ בתפקיד גבריאלה. הפקה זו שודרה ב-1 בינואר 1976 והוצאה בתקליטור. הוא הועלה גם על ידי האופרה המלכותית, לונדון בהופעה ביוני 1995[8] עם אנתוני מייקלס-מור וחוסה קורה והועלה בקובנט גארדן ביוני 1997 עם סרגיי לייפרקוס ופלסידו דומינגו בשני התפקידים הגבריים הנ"ל. האמיליות בגרסאות 1995 ו-1997 היו אמנדה רוקרופט וקאלן אספריאן בהתאמה.[19]
_03.jpg)
באוגוסט 1999 התקיים סט הופעות שהוקלט בפסטיבל דלה ואלה ד'איטריה במרטינה פרנקה. באותה שנה היא בוצעה על ידי ניו יורק גראנד אופרה, זו הייתה הופעתה הראשונה בניו יורק. [20] Sarasota Opera, בסדרת "מחזור ורדי" של כל יצירותיו של המלחין, העניקה לה בבכורה אמריקאית בשנת 1992.[21]
גרסה מתוקנת של 1881
גרסה מאוחרת זו, שנחשפה ב-1881 במילאנו, והעלתה בווינה ובפריז ב-1882 וב-1883, בהתאמה, היא שהפכה לחלק מהרפרטואר האופראי הסטנדרטי. [22] הבכורה הבריטית התרחשה רק ב-1948, אז ניתנה באנגלית בסאדלרס וולס, עם ארנולד מטרס (סימון), ג'יימס ג'ונסטון (אדורנו), ג'ויס גארטסייד (אמיליה) והאוול גלין (פיסקו).[23]
תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תַפְקִיד | סוג קול | צוות בכורה </br> 12 במרץ 1857[24] </br> (מנצח: - ) |
גרסה מתוקנת </br> צוות בכורה </br> 24 במרץ 1881[24] </br> (מנצח: פרנקו פאצ'יו ) [25] |
|---|---|---|---|
| סיימון בוקנגרה, קוסאר, </br> מאוחר יותר הדוג'ה הראשון של גנואה |
בָּרִיטוֹן | לאונה ג'ירלדוני | ויקטור מאורל |
| ג'קופו פיסקו, אציל גנואה, </br> ידוע בשם אנדריאה גרימלדי |
בַּס | ג'וזפה אקווריה | אדואר דה רסקה |
| מריה בוקנגרה, בתו המאומצת ונכדתו האמיתית, </br> הידועה בשם אמיליה גרימלדי |
סוֹפּרָנוֹ | לואיג'יה בנדצי | אנה ד'אנג'רי |
| גבריאלה אדורנו, ג'נטלמן גנואה | טֶנוֹר | קרלו נגריני | פרנצ'סקו טמאניו |
| פאולו אלביאני, צורף וה </br> איש החצר האהוב על דוגה |
בָּרִיטוֹן | ג'אקומו ורצ'ליני | פדריקו סלוואטי |
| פייטרו, מנהיג עממי גנואה </br> ואיש חצר |
בַּס | אנדריאה בליני | ג'ובאני ביאנקו |
| קפטן לוחמי הקשת | טֶנוֹר | אנג'לו פיורנטיני | |
| המשרתת של אמיליה | מצו סופרן | פרננדה קאפלי | |
| חיילים, מלחים, אנשים, סנאטורים, חצר הדוג'ה, אסירים - מקהלה | |||
תַקצִיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זמן: אמצע המאה ה-14.
- מקום: בגנואה וסביבתה.
פּרוֹלוֹג[עריכת קוד מקור | עריכה]
(מערכה 1 במקור משנת 1857)[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאולו אלביאני, פלבאי, אומר לבעל בריתו פייטרו שבבחירות הקרובות של הדוג'ה, הבחירה שלו במועמד הפלבי הוא סימון בוקנגרה. בוקנגרה מגיע ומשתכנע להציג מועמדותו, כשפאולו רומז שאם בוקנגרה יהפוך לדוג'ה, יאקופו פיסקו האציל יאפשר לו בוודאי לשאת את מריה בתו. כאשר בוקנגרה הלך, פאולו מרכל על רומן האהבה של בוקנגרה עם מריה פיסקו. לבוקנגרה ומריה נולד ילד, ופיסקו הזועם נעל את בתו בארמון. פייטרו מגייס קהל של אזרחים כדי לתמוך בבוקנגרה. לאחר שהקהל התפזר, פיסקו יוצא מארמונו, מוכה יגון; מריה זה עתה מתה ( Il lacerato spirito - "הנשמה המעונה של אב עצוב"). הוא נשבע לנקום בבוקנגרה על שהרס את משפחתו. כשהוא פוגש את בוקנגרה הוא לא מודיע לו על מותה של מריה. בוקנגרה מציע פיוס ופיסקו מבטיח חנינה רק אם בוקנגרה יתן לו את נכדתו. בוקנגרה מסביר שהוא לא יכול כי הילדה, שנמסרה לטיפולה של אחות, נעלמה. הוא נכנס לארמון ומוצא את גופת אהובתו רגע לפני שהמונים זורמים פנימה, מברכים אותו בתור הדוג'ה החדש.
מערכה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
(מערכה 2 במקור משנת 1857)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- [עברו עשרים וחמש שנים. מבחינה היסטורית המערכה עברה משנת 1339, שנת בחירתו של סימון בפרולוג, קדימה לשנת 1363, שנת מותו של סימון בוקנגרה ההסטורי. עבור מערכות 1, 2 ו-3.]
- [הדוג'ה הגלה רבים מיריביו הפוליטיים והחרים את רכושם. ביניהם ג'קופו פיסקו, שחי בארמון גרימלדי משתמש בשם אנדריאה גרימלדי כדי להימנע מגילויו וזמם עם אויביו של בוקנגרה להפיל את הדוג'ה. בני הזוג גרימלדי אימצו ילדה יתומה להורים לא ידועים, לאחר שמצאו אותה במנזר (היא למעשה ילדה של בוקנגרה, מריה – הידועה בשם אמיליה – על שם אמה, והיא נכדתו של פיסקו). הם קראו לה אמיליה, בתקווה שהיא תהיה היורשת להון של משפחתם, בניהם הוגלו ובתם התינוקת מתה. אמיליה היא עכשיו אישה צעירה. ]
סצנה 1: גן בארמון גרימלדי, לפני הזריחה
אמיליה ממתינה לאהובה, גבריאלה אדורנו (אריה: "איך באור הבוקר / הים והכוכבים זוהרים בבהירות"). היא חושדת בו במזימה נגד הדוג'ה וכשהוא מגיע היא מזהירה אותו מפני הסכנות של קונספירציה פוליטית. מגיעה הודעה שהדוג'ה מגיע. אמיליה, מחשש שהדוג'ה יכריח אותה להתחתן עם פאולו, כיום חבר המועצה שלו, דוחקת באדורנו לבקש מהאפוטרופוס שלה אנדריאה (במציאות, פיסקו) רשות להתחתן: "כן, תנו לשמחת הנישואין לעמוד מול גורל מר".
- [גרסה מקורית של 1857: הדואט הסתיים בקבלטה (שנקבע באותן מילים כמו הטקסט משנת 1881) [27] ולאחר מכן "קודה וסוללת אקורדים ואחריהם מחיאות כפיים."][28]
פיסקו מגלה לאדורנו שאמיליה אינה בת גרימלדי, אלא בת אציל שאומצה על ידי המשפחה. כשאדורנו אומר שלא אכפת לו, פיסקו מברך על הנישואים. בוקנגרה נכנס ואומר לאמיליה שהוא חנן את אחיה הגולים. היא מספרת לו שהיא מאוהבת, אבל לא בפאולו, לו היא מסרבת להינשא. לבוקנגרה אין רצון לכפות על אמיליה נישואים בניגוד לרצונה. היא מספרת לו שהיא אומצה ושיש לה מזכרת אחת מאמה, תמונה בתליון. השניים משווים את התמונה של אמיליה לזו של בוקנגרה, ובוקנגרה מבין שהיא בתו שאבדה מזמן. לבסוף הם מתאחדים מחדש, הם מתמוגגים משמחה. אמיליה נכנסת לארמון. זמן קצר לאחר מכן, פאולו מגיע כדי לברר אם אמיליה קיבלה אותו. בוקנגרה אומר לו שהנישואים לא יתקיימו. כועס, פאולו מארגן את חטיפת אמיליה.
סצנה 2: חדר המועצה
- [עדכון 1881: כל הסצנה הזו נוספה על ידי ורדי ובויטו במקום סצינת 1857, שהתרחשה בכיכר גדולה בגנואה.] [29] [30]
הדוג'ה מעודד את חברי המועצה שלו לחתום על הסכם שלום עם ונציה. הוא נקטע על ידי קולות של המון קורא לדם. פאולו חושד שמזימת החטיפה שלו נכשלה. הדוג'ה מונע מכל אדם לעזוב את חדר המועצה ומורה לפתוח את הדלתות. קהל מתפרץ פנימה, רודף אחרי אדורנו. אדורנו מודה בהריגת לורנצינו, פלבאי, שחטף את אמיליה, בטענה שעשה זאת בהוראת פקיד בכיר. אדורנו מנחש בטעות שהפקיד היה בוקנגרה והוא עומד לתקוף אותו כאשר אמיליה ממהרת פנימה ועוצרת אותו (אריה: "בשעה המתוקה ההיא שמזמינה אקסטזה / הלכתי לבד ליד הים"). היא מתארת את חטיפתה ובריחתה. לפני שהיא מצליחה לזהות את החוטף שלה, מריבות פורצות פעם נוספת. בוקנגרה מכונן סדר ועוצר את אדורנו ללילה (אריה: פלבה! פטריצי! פופולו! – "פלבאים! פטריציאנים! יורשים / היסטוריה עזה"). הוא מצווה על ההמון לעשות שלום והם משבחים את רחמיו. כשהבין שפאולו אחראי לחטיפה, בוקנגרה מציב אותו כאחראי על מציאת האשם. לאחר מכן הוא גורם לכולם, כולל פאולו, להשמיע קללה על החוטף.
מערכה 2[עריכת קוד מקור | עריכה]
(מערכה 3 במקור משנת 1857)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדירה של הדוג'ה
- [גרסה מתוקנת 1881: יש כמה התאמות קטנות במערכה זו הכוללות הרחבת האריה הפותחת של פאולו, ובכך נותנת לו תפקיד גדול יותר ביצירה: Me stesso ho maledetto! / "קיללתי את עצמי", שהנוסח שלו היה במקור: O doge ingrato ... ch'io rinunci Amelia ei suoi tesori? / "הו דוג'ה כפוי טובה!... אני חייב לוותר על אמיליה ועל קסמיה".] [31]
פאולו כלא את פיסקו. נחוש להרוג את בוקנגרה, פאולו שופך רעל שפועל באיטיות למים של הדוג'ה, ואז מנסה לשכנע את פיסקו לרצוח את בוקנגרה בתמורה לחירותו. פיסקו מסרב. לאחר מכן, פאולו מספר לאדורנו שאמיליה היא המאהבת של הדוג'ה, בתקווה שאדורנו ירצח את בוקנגרה בזעם קנאי. אדורנו זועם (אריה: Sento avvampar nell'anima "אני מרגיש קנאה זועמת / מצית את נשמתי"). אמיליה נכנסת לדירות של הדוג'ה, כאילו מאשרת את חשדותיו של אדורנו, והוא מאשים אותה בכעס בבגידה. היא טוענת רק שהיא אוהבת אותו, אבל לא יכולה לגלות את סודה, שבוקנגרה הוא אביה, כי משפחתו של אדורנו נהרגה על ידי הדוג'ה. אדורנו מתחבא כשבוקנגרה נשמע קרב. אמיליה מתוודה בפני בוקנגרה שהיא מאוהבת באויבו אדורנו. בוקנגרה כועס, אבל אומר לבתו שאם האציל הצעיר ישנה את דרכיו, הוא עשוי למחול לו. הוא מבקש מאמיליה לעזוב, ואז לוקח משקה מהמים המורעלים, שפאולו הניח על השולחן. הוא נרדם. אדורנו מגיח ועומד להרוג את בוקנגרה, כאשר אמיליה חוזרת בזמן כדי לעצור אותו. בוקנגרה מתעורר ומגלה לאדורנו שאמיליה היא בתו. אדורנו מתחנן למחילתה של אמיליה (טריו: פרדון, "אמיליה. סלחי לי, אמיליה. אהבה פרועה,/ קנאית הייתה שלי"). נשמעים קולות של לחימה, פאולו עורר מהפכה נגד הדוג'ה. אדורנו מבטיח להילחם למען בוקנגרה, אשר נשבע שאדורנו יתחתן עם אמיליה אם יוכל למחוץ את המורדים.
מערכה 3[עריכת קוד מקור | עריכה]
(מערכה 4 במקור משנת 1857)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- [גרסה מקורית של 1857: מערכה 4 נפתחה במקהלת גברים, ודיאלוג מבולבל הכולל התייחסויות לפרטים במחזה המקורי.] [32]
בתוך ארמון הדוג'ה
ההתקוממות נגד הדוג'ה נסתיימה. פאולו נידון למוות בגלל מאבק עם המורדים נגד הדוג'ה. פיסקו משוחרר מהכלא על ידי אנשי הדוג'ה. בדרכו אל הפיגום, פאולו מתגאה בפני פיסקו שהרעיל את בוקנגרה. פיסקו מזועזע עמוקות. הוא מתעמת עם בוקנגרה, שעכשיו גוסס מהרעל של פאולו. בוקנגרה מזהה את האויב הישן שלו ואומר לפיסקו שאמיליה היא נכדתו. פיסקו חש חרטה גדולה ומספר לבוקנגרה על הרעל. אדורנו ואמיליה, נשואים טריים, מגיעים כדי למצוא את שני הגברים מפויסים. בוקנגרה מספרלאמיליה שפיסקו הוא סבה, ולפני מותו ממנה את אדורנו ליורשו. הקהל מתאבל על מותו של הדוג'ה.
מוּסִיקָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_Archivio_Storico_Ricordi_ICON012429.jpg)
באדן מציין אבחנה שימושית על האיכויות המוזיקליות של הגרסה המקורית: "כל הכלים שאנו מקשרים למונח בל קאנטו נמצאים בשימוש במשורה"[33] והוא מציע שבאמצע המאה, "זה הסתכם בהכחשה של זכות הבכורה הלאומית של איטליה"[33] לקהל שהועלה על המוסכמות שהופעלו על ידי וינצ'נזו בליני או גאטנו דוניצטי . ב"מבוא לניקוד של 1881" מדגיש ג'יימס הפוקוסקי כי טענתו של באדן נראית נכונה, שכן המקור משנת 1857 "הדהד בהדים ברורים של הסגנון הקודם [של ורדי]" וכי הוא השתמש בטכניקות הידועות אך במקביל., התרחק מהם, כך ש:
- הקונבנציות המוזיקליות הבסיסיות של הריסורגימנטו (נאמברים נפרדים עם הפסקות למחיאות כפיים, אריות רב-פעמיות ודואטים עם קודות חוזרות, קדנזות וקבלטות חוזרות, הרכבי קונצ'רטטו סטטיים וכן הלאה) אכן היו נוכחים, אם בדרך כלל השתנו [כך] השיח המוזיקלי היה אופייני דק, זוויתי ושרירי. [34]
באדן ממשיך ומציע את ההשלכות של התרחקות מהצורות הסטנדרטיות, אם כי "[זו] הייתה עבודה נועזת וחדשנית. מבלי לשנות את האות של הצורות האיטלקיות העכשוויות, זה בהחלט שינה את רוחן... די בלתי נשמע היה גיבור ללא סולו לירי מורחב אחד לעצמו.[16] בנוסף, באדן מציע שמבחינה מוזיקלית "העושר והעדינות של השפה המוזיקלית שנרכשה במשך עשרים וארבע שנים מספיקים כדי למלא עוד יותר את אישיותו של סיימון.[16]
התיקונים של 1881, שברוב המקרים לא הצריכו שינויים בליברית, נעשו במוזיקה על ידי ורדי. כפי שמדגים דייוויד קימבל בכמה דוגמאות, אזורים כמו הממחישים שימוש מעודן יותר בתזמורת כוללים את הסצנה הראשונה של הפרולוג: "הדיאלוג, במקום להיות מנוקד בפיגורציות המקובלות של רצ'יטטיב מלווה, עומד על רקע זורם. נושא תזמורתי." [35]
הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרסה מקורית משנת 1857[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שָׁנָה | ללהק </br> (בוקנגרה, מריה, אדורנו, פיסקו) |
מנצח, </br> בית אופרה ותזמורת |
תווית[36] |
|---|---|---|---|
| 1975 | ססטו ברוסקנטיני , </br> ג'וסלה ליגי, </br> אנדרה טורפ , </br> גווין האוול |
ג'ון מתיסון , </br> תזמורת הקונצרטים של ה-BBC וה-BBC Singers </br> (הקלטה של הופעה קונצרט בהיפודרום גולדרס גרין ב-2 באוגוסט; שודר ב-1 בינואר 1976) |
תקליטור: אופרה ררה </br> חתול: ORCV 302 |
| 1999 | ויטוריו ויטלי, </br> אנאליסה רספגליוסי, </br> וורן מוק , </br> פרנצ'סקו אלרו ד'ארטנה |
שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור שפה פרמטרי חובה [ 3 ] חסרים [[|]] (Re') , Orchestra Internationale d'Italia (הקלטה שנעשתה בהופעות בפסטיבל della Valle d'Itria, Martina Franca, 4, 6, 8 באוגוסט) |
תקליטור: דינמי, </br> 268/1-2 |
גרסה מתוקנת של 1881[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שָׁנָה | ללהק: </br> (בוקנגרה, </br> אמיליה (מריה), </br> גבריאל אדורנו, </br> יעקבו פיסקו) |
מנצח, </br> בית אופרה ותזמורת |
תווית[36] |
|---|---|---|---|
| 1939 | לורנס טיבט , </br> אליזבת רתברג , </br> ג'ובאני מרטינלי , </br> אציו פינזה |
אטורה פניצה , </br> תזמורת ומקהלה של מטרופוליטן אופרה |
תקליטור: Myto Historical </br> חתול: 981H006 |
| 1951 | פאולו סילברי , </br> אנטונייטה סטלה , </br> קרלו ברגונזי , </br> מריו פטרי |
פרנצ'סקו מולינארי-פרדלי , </br> Coro e Orchestra di Roma della RAI |
תקליטור: Warner Fonit </br> Cat: 5050467 7906-2 |
| 1957 | טיטו גובי , </br> ויקטוריה דה לוס אנג'לס , </br> ג'וזפה קמפורה , </br> בוריס כריסטוף |
גבריאל סנטיני , </br> תזמורת ומקהלה של Teatro dell'Opera di Roma |
תקליטור: EMI </br> חתול: CDMB 63513 </br> (מחודש דיגיטלי, 1990) |
| 1958 | טיטו גובי , </br> ליילה ג'נסר , </br> מירטו פיצ'י , </br> Ferruccio Mazoli |
מריו רוסי, </br> תזמורת ומקהלה תיאטרו די סן קרלו, נאפולי </br> (הקלטת וידאו של הופעה בנאפולי והקלטת אודיו של הפסקול שלה, 26 בדצמבר) |
וידאו VHS, PAL בלבד: Hardy Classics </br> חתול: HCA 60002-2 </br> תקליטור: Hardy Classics </br> HCA 6002-2 |
| 1973 | פיירו קפוצ'ילי , </br> קטיה ריקיארלי , </br> פלסידו דומינגו , </br> Ruggero Raimondi |
ג'אננדריה גבאזני , </br> מקהלה ותזמורת אופרה של RCA Italiana |
תקליטור: RCA Records </br> חתול: RD 70729 |
| 1976 | פיירו קפוצ'ילי , </br> קטיה ריקיארלי , </br> ג'ורג'יו מריג'י, </br> ניקולאי גיאורוב |
אוליביירו דה פבריטייס , </br> התזמורת הסימפונית של NHK והפזמונים המקצועיים של איגוד יפן, טוקיו </br> (הקלטת הופעה בטוקיו, אוקטובר) |
DVD: Premiere Opera Ltd </br> 5173; </br> אמני וידאו בינלאומי </br> חתול: VAI 4484 |
| 1977 | פיירו קפוצ'ילי , </br> מירלה פרני , </br> חוסה קאררס , </br> ניקולאי גיאורוב |
קלאודיו אבאדו , </br> Coro e Orchestra del Teatro alla Scala |
תקליטור: DG </br> חתול: 449 752–2 |
| 1984 | שריל מילנס , </br> אנה טומאווה-סינטאו , </br> Vasile Moldoveanu , </br> פול פלישקה |
ג'יימס לוין , </br> תזמורת ומקהלה של מטרופוליטן אופרה </br> (הקלטת וידאו של הופעה ב-Met, 29 בדצמבר) |
DVD: Pioneer Classics </br> חתול: PIBC 2010; </br> דויטשה גרמופון </br> חתול: 073 4403 |
| 1988 | ליאו נוצ'י , </br> קירי טה קנאווה , </br> ג'אקומו אראגאל , </br> פאטה בורצ'ולדזה |
גיאורג סולטי , </br> Coro e Orchestra del Teatro alla Scala |
תקליטור : דקה </br> חתול: 475 7011 |
| 1995 | ולדימיר צ'רנוב , </br> קירי טה קנאווה , </br> פלסידו דומינגו , </br> רוברט לויד |
ג'יימס לוין , </br> תזמורת ומקהלה של מטרופוליטן אופרה |
DVD: דויטשה גרמופון </br> חתול: 00440 073 0319 |
| 2010 | פלסידו דומינגו , </br> אדריאן פיאצ'ונקה , </br> מרצ'לו ג'ורדני , </br> ג'יימס מוריס |
ג'יימס לוין , </br> תזמורת ומקהלה של מטרופוליטן אופרה, ניו יורק </br> (הקלטת הופעה חיה במטרופוליטן אופרה, ינואר/פברואר) |
DVD: סוני </br> חתול: 780664 |
| 2015 | דמיטרי חורוסטובסקי , </br> ברברה פריטולי , </br> סטפנו סקו, </br> אילדאר אבדרזקוב |
קונסטנטין אורבליאן </br> התזמורת הסימפונית העירונית קובנה ומקהלת המדינה של קובנה |
תקליטור: דלוס </br> חתול:DE 3457 [37] |
| 2020 | לוקה סלסי , </br> מרינה רבקה , </br> צ'ארלס קסטרונובו , </br> רנה פאפ |
ולרי גרגייב </br> הפילהרמונית של וינר , </br> אנדריאס קריגנבורג, במאי הבמה |
DVD: יוניטל </br> חתול: 802704 |
הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ Verdi to Tornielli (from La Fenice), 16 February 1855, in Budden, p. 245
- ^ Osborne, C., p. 295
- ^ 1 2 Budden 1984, Vol. 2, pp. 245–248
- ^ Verdi to Piave, 3 September 1856, in Budden. p. 247
- ^ Verdi to Piave, 3 September 1856, in Phillips-Matz, p. 352
- ^ 1 2 Osborne, C., p. 296
- ^ Verdi to Piave, date unknown, in Budden, p. 249
- ^ 1 2 Kimbell 2001, in Holden, p 997
- ^ Verdi to Ricordi, 2 May 1879, in Budden 1984, Vol. 2, p. 255
- ^ Parker, p. 382
- ^ 1 2 3 4 Verdi to Ricordi, 20 November 1880, in Werfel and Stefan, pp. 360–361
- ^ Boito to Verdi, 8 December 1880, in Budden, pp. 256–258
- ^ 1 2 Verdi to Boito, 11 December 1880, in Budden, p. 258
- ^ 1 2 Phillips-Matz, p. 658
- ^ Parker, in Sadie (Ed.), pp. 383–384
- ^ 1 2 3 Budden, p. 329
- ^ 1 2 3 Budden, pp. 253–254
- ^ Verdi to C. Maffei, 29 March 1857, in Budden, p. 253
- ^ 1 2 3 George Hall, "A Performance and Reception History" in Kahn (Ed.), pp. 44–45
- ^ NYGO's list of performances (אורכב 25.12.2008 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Sarasota's "Verdi Cycle" list of performances
- ^ Loewenberg, (1978) p. ?
- ^ Harewood, The Earl of, '16 Verdi's 'Simon Boccanegra',' Opera on the Gramophone 16, December 1965, p. 9.
- ^ 1 2 List of singers taken from Budden, p. 244
- ^ Budden, p. 267
- ^ Rodolfo Celletti, "A Historical Perspective", in Kahn, (ed.) p. 11
- ^ Kahn, (Ed.), pp. 87 and 179 illustrate the difference
- ^ Budden, p. 294: He explains that "operatic architecture, if not common sense, demands a cabaletta at this point.
- ^ Kahn, pp. 187–197
- ^ Budden, pp. 303–309, for details of the original
- ^ Kahn, pp. 1133 and 199
- ^ Kahn, p. 201; also see Budden, p. 322
- ^ 1 2 Budden, p. 254
- ^ James Hepokoski, in Kahn, p. 15
- ^ Kimbell 2001, in Holden, p. 1007
- ^ 1 2 Recordings of Simon Boccanegra from operadis-opera-discography.org.uk
- ^ Judith Malafronte (ביולי 2015). "Verdi: Simon Boccanegra". Opera News. Vol. 80, no. 1.
{{cite news}}: (עזרה)
- Budden, Julian (1984), האופרות של ורדי, כרך 2: מ-Il Trovatore ל-La Forza del destino . לונדון: קאסל.מסת"ב 978-0-19-520068-3ISBN 978-0-19-520068-3 (כריכה קשה)מסת"ב 978-0-19-520450-6 (כריכה רכה).
- קאהן, גארי (עורך) (2011), סיימון בוקנגרה: ג'וזפה ורדי, (מדריכי אופרה אוברטורה). לונדון, הוצאה לאור בשיתוף עם האופרה הלאומית האנגלית .מסת"ב 978-1-84749-543-3ISBN 978-1-84749-543-3
- Kimbell, David (2001), בתוך Holden, Amanda (עורך), The New Penguin Opera Guide, New York: Penguin Putnam.מסת"ב 0-14-029312-4ISBN 0-14-029312-4
- לוונברג, אלפרד (1978), דברי ימי האופרה, 1597 עד 1940. לונדון, ג'ון קלדר.מסת"ב 0-7145-3657-1ISBN 0-7145-3657-1מסת"ב 0-7145-3657-1
- אוסבורן, צ'ארלס (1993), האופרה השלמה של ורדי, ניו יורק: Da Capo Press, Inc.מסת"ב 0-306-80072-1
- פרקר, רוג'ר (1998), " סיימון בוקנגרה", ב־Stanley Sadie, (עורך), The New Grove Dictionary of Opera, Vol. ארבע. לונדון: Macmillan Publishers. 1998מסת"ב 0-333-73432-7מסת"ב 1-56159-228-5
- פיליפס-מאץ, מרי ג'יין (1993), ורדי: ביוגרפיה, לונדון וניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.מסת"ב 0-19-313204-4ISBN 0-19-313204-4
- ורפל, פרנץ וסטפן, פול (1973), ורדי: האיש ומכתביו, ניו יורק, בית וינה.מסת"ב 0-8443-0088-8ISBN 0-8443-0088-8
מקורות אחרים