Svoboda | Graniru | BBC Russia | Golosameriki | Facebook
לדלג לתוכן

יגאל מוסינזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יגאל מוסינזון
לידה 25 בדצמבר 1917
טורקיהטורקיה עין גנים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 במאי 1994 (בגיל 76)
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין ירקון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
יצירות בולטות
תקופת הפעילות 1944–1994 (כ־50 שנה)
צאצאים רנן מוסינזון, גילי מוסינזון עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול
לוחית זיכרון על ביתו של יגאל מוסינזון ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב

יגאל מוסינזון (25 בדצמבר 1917[1] – 1 במאי 1994) היה סופר ומחזאי ישראלי. יצירותיו הידועות ביותר היו סדרת ספרי חסמבה והמחזות בערבות הנגב וקזבלן.

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו (1917–1943)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל מוסינזון נולד במושב עין גנים שליד פתח תקווה בי' בטבת תרע"ח, 25 בדצמבר 1917, לאשר מוסינזון (במקור זלמן זומר), יליד העיירה קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה שעלה לארץ ישראל בסוף 1910,[2] והיה ממייסדי המושב ומורה במקצועו, ולדבורה.[3] אשר ודבורה נישאו באפריל 1915, כשנתיים לפני לידתו של יגאל.[4] כמה ימים לפני לידתו הסתיים קרב צליחת מעברות הירקון שגרם לשחרור פתח תקווה, ולכבוד המאורע בחרו אשר ודבורה לקרוא לבנם הפעוט יגאל.[1]

לאחר לידתו חוותה אימו ממשבר נפשי והוצע לה לעבור לווינה כדי לקבל טיפול פסיכותרפי, ואכן, כמה חודשים לאחר הלידה הפליגה עם יגאל הפעוט לאירופה. אשר התקשה לתפקד ללא אשתו וביקש שתחזור לארץ ישראל, וכך היה. כשהיה בן 3 עבר עם הוריו לשכונת שפאק בתל אביב, שם גדל. 3 שנים לאחר שהחל את לימודיו היסודיים עבר עם הוריו לשכונת תל נורדאו, ולמד בבית הספר שבשכונה לאחר הקמתו ב-1925.[5]

ב-1928 נשלח לקיבוץ בית אלפא[6] והמשיך את לימודיו. כעבור ארבע שנים, ב-1932, סיים את לימודיו שם ועבר ללמוד בכפר הנוער בן שמן. בבן שמן החל לשחק שחמט, ובאוגוסט אותה שנה פורסם בעיתון "דבר" שהצליח לפתור חידה במדור השחמט של העיתון, יחד עם עוד שלושה ילדים מכפר הנוער.[7] בהמשך הפך לחבר האיגוד הישראלי לשחמט.[8] מסיבה שאינה ברורה, לא סיים את לימודיו בבן שמן, וכעבור פחות משנתיים שב לתל אביב. לאחר שהוריו התגרשו נישא אביו פעם נוספת, אך בריאותו הנפשית התדרדרה והוא התאבד ב-1937.[9]

כעבור שנתיים נוספות עזב את תל אביב והחל לעבוד בבית אלפא, אך בהמשך עבר לנהלל למשך שנה, ומשם לוורשה, שם נישא נישואים פיקטיביים, על מנת להעלות אישה ארצה. בחזרתו לארץ ישראל התגרש מייד ועבר לגור בנתניה, שם עבד בפרדס של עובד בן עמי, לימים ראש העיר. בעת שהותו בנתניה פגש את לאה, אשתו לעתיד, וב-1938 עברו לקיבוץ נען, שם התגוררו עד 1950. ב-15 בפברואר 1939, כשנה לאחר שעברו לקיבוץ, נולד בנם, אביטל, שנקרא על שם השחקן יעקב אביטל, שנהרג בתאונת דרכים שנה וחצי קודם לכן. עוד קודם לכן נולד להם בן בשם אורי, אך הוא נפטר מספר ימים לאחר הלידה. בהמשך נשלח לשמש כנוטר מטעם הקיבוץ, ולאחר מכן עבד במחצבות "סולל בונה" שבבן שמן.[10]

ב-1940 החל במערכת יחסים עם אסתר, חברת הקיבוץ, נשואה ואם לפעוט. לאחר שרעייתו של מוסינזון, לאה, גילתה על כך, היא נפרדה ממנו. ב-14 בפברואר 1941 נולד למוסינזון ולאסתר בן בשם עדו.[11]

"אפורים כשק" והמעצר בלטרון וברפיח 1943–1946

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בפברואר 1943 הצטרף לפלמ"ח,[12] ושירת שם במשך מספר חודשים. זמן קצר אחר כך, ב-23 בנובמבר, נולד בנו, חומי.[13]

ב-16 ביוני 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר".[14] שנה קודם לכן הוציא, יחד עם חבריו לדור הפלמ"ח, את כתב העת "ילקוט הרעים". מאוחר יותר עזב לבדו את נען ועבר למשמר העמק, ובפברואר 1946 שב לנען. ב-28 ביוני יצא לאור ספרו "אפורים כשק",[15] שזכה לביקורות מעורבות, חיוביות מחד אך ביקורתיות מאידך.[16]

למחרת, ב-29 ביוני, אירעה השבת השחורה, במסגרתה ביצעו הבריטים מעצרים רבים בעשרות מקומות ברחבי ארץ ישראל, ביניהם גם נען.[17] מוסינזון נעצר באותו היום ונכלא במחנה המעצר בלטרון. שלושה שבועות אחר כך הועבר לרפיח, וכשנראה היה שלא ישוחרר החליט לפתוח בשביתת רעב, אך בסופו של דבר לא עשה זאת. ב-12 בנובמבר שוחרר ממעצרו וחזר לנען.[18] במאי 1947 יצא לאור מחזהו "תמר אשת ער",[19] שהוצג בתיאטרון "אהל" ב-26 בפברואר 1952,[20] וב-1972 עובד לסרט קולנוע.[21] בקיץ 1947 חזר לנען.[22]

"בערבות הנגב", "חסמבה" ועזיבת נען 1947–1951

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות שב לשרת כנוטר. לאחר שהבריטים נטשו תחנת שידור הסמוכה לנען השתלטה עליה "ההגנה" ואיישה אותה בנוטרים בראשות מוסינזון.[23] לאחר הקמת צה"ל שירת לזמן מה כקצין תרבות של גדוד 54 בחטיבת גבעתי.[24] ביוני 1948 פורסם רומנו הראשון "מי אמר שהוא שחור", שזכה לביקורות מעטות מאוד, אך חיוביות.[25] בעקבות אירועי המלחמה כתב את המחזה "בערבות הנגב", אותו מסר לתיאטרון "הבימה" בדצמבר 1948, והצגת הבכורה שלו נערכה ב-10 בפברואר 1949.[26] המחזה זכה להצלחה חסרת תקדים אך מאידך גרם לטלטלה במדינת ישראל, בעיקר בקרב לוחמי חטיבת גבעתי שפתחו במחאה נגד המחזה.[27] המחזה עורר סערה רבה כל כך, עד כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שקרא את המחזה אך לא צפה בהצגה, זימן אליו כמה משחקני המחזה, הגדיר אותו כ"חרפה" ואמר כי הוא מזועזע מהעובדה שהכותב (מוסינזון) "היה קצין תרבות בצבא". לאחר מכן מחק מוסינזון כמה קטעים מהמחזה.[28]

ב-1949 החל מוסינזון לעבוד ב"דבר". בימי עבודתו שם שהה בחדר בדירתו של בצלאל לונדון, שחקן תיאטרון ואביו של ירון לונדון.[29] בחדר זה כתב שני מחזות לתיאטרון המטאטא.

ביוני 1949 אותה שנה החלו להופיע פרקי "חסמבה או חבורת סוד מוחלט בהחלט" ב"משמר לילדים". גיבור הסדרה נקרא על שמו של ירון לונדון שהתיידד עימו בזמן שדר אצל משפחתו.[30] לונדון אישר שהדמות קרויה על שמו אך אמר כי אין דמיון בינו לבין הדמות. מוסינזון כתב את סיפורי חסמבה שפורסמו ב"משמר לילדים" בדירתו של לונדון אך גם בנען. פרקי הספר הראשון בסדרת "חסמבה" התפרסמו ב"משמר לילדים" עד לחודש ספטמבר. מנובמבר אותה שנה ועד פברואר 1950 התפרסמו בעיתון פרקי הספר השני, "חסמבה בבית האסורים". מאז ועד מותו החל לפרסם את סיפורי "חסמבה" בספרים.[31] בין אוקטובר[32] לנובמבר[33] אותה שנה, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", שבסופו של דבר נכלל בשנת 1953 ברומן עם שם זהה,[34] נאלץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ, כמו עוד יוצרים בני דורו שהוגבלו וצונזרו ביצירתם והועזבו מקיבוציהם. הסיפור עסק בפרטי חיי המין אינטימיים בקיבוץ. מוסינזון ומשפחתו עבר למושב בית שערים. במושב עבד כטייח יחד עם ישראל גלילי. מאוחר יותר עברו לתל אביב.

"דרך גבר" עורר סערה ואף הגיע פעמיים לדיוני הכנסת: במהלך דיון שעסק בזכויות חברי "הפורשים" לשעבר שנותרו ב-7 באפריל 1954 ובמהלך דיון בהצעת אי-אמון שהוגשה מטעם תנועת החרות ב-6 במרץ 1956. בשני הדיונים הללו הוזכר גם שמו של מוסינזון. מוסינזון זכה בפרס אוסישקין על "דרך גבר".[35] לאחר הסערה הרבה שעורר הספר אמר מוסינזון ב-1956 כי הוא לא חוזר בו מתוכנו של הספר אך כן חזר בו מפרסומו.[36]

ב-1950 יצא לאור מחזהו "אם יש צדק", המבוסס על פרשת טוביאנסקי, במסגרתה הוצא להורג חייל צה"ל מאיר טוביאנסקי. בפברואר 1955 הועלה המחזה על הבמה אך הורד כעבור זמן קצר.[37]

1951–1994

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1951 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל.[38] מאוחר יותר עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו כאמור הועלה "בערבות הנגב".

ב-1 בנובמבר 1952 יצא לאור מחזהו "אדם בלי שם". נעשו כמה ניסיונות לעבדו לסרט, אך אלו לא התממשו. הוא הוצג על הבמה לזמן קצר רק ב-1961.[39]

מוסינזון ביקש מהמשטרה לצאת לשלושה חודשי חל"ת. היא נענתה לו ואת מקומו מילא אברשה ינאי. בתום החופשה, ב-9 בפברואר 1954, התפטר מתפקידו ופרש מהמשטרה. את חופשתו מהמשטרה הוא ניצל לכתיבת המחזה "קזבלן",[40] שהפך לפופולרי ואף הגיע שוב לדיוני הכנסת, עד כי נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי הגיע לצפות במחזה, וכשחזר למכוניתו בתום הצפייה נתגלה כי ראש מוט הדגל של המכונית נגנב. המחזה עלה 172 פעמים בתיאטרון הקאמרי, מספר שהשתווה לשיאו הקודם של התיאטרון עם המחזה "הוא הלך בשדות".[41] המחזה עובד לסרט קולנוע בשנת 1973 והועלה מחדש על הבמות שנים רבות לאחר מכן.[42]

במרץ 1955 יצא לאור מחזהו "קמביזס". המחזה זכה לביקורות חיוביות אך לא הועלה על הבמה. במקביל לכך עסק בכתיבת המחזה "אלדורדו", שהיה מבוסס על "קזבלן".[43] הוא הוצג לראשונה ב-13 באוגוסט ובפעם האחרונה באוגוסט 1956 וזכה לביקורות חיוביות. ב-1963 עובד לסרט קולנוע בבימויו של מנחם גולן, שזכה לביקורות מעורבות. ב-19 באוגוסט 1955 הפליג לארצות הברית ושהה שם ארבעה חודשים.[44] במהלך שהותו בניו יורק הכיר בביתו של עודד בורלא את ג'ודי שפטל, צלמת יהודייה נודעת. השניים החלו במערכת יחסים שבשיאה אף עברו לגור יחד. אולם בינואר 1956 הודיע לרעייתו אסתר, שנותרה בישראל, כי הוא עתיד לחזור אליה. ב-27 בינואר עזב את ארצות הברית, ובאמצע פברואר חזר ארצה.[45] אולם באפריל אותה שנה שב לניו יורק.[46]

בהרצאה של הבמאי לי סטרסברג פגש בשחקנית מרילין מונרו וניהל עמה רומן במשך חצי שנה. אולם לפי מוטי זעירא לא ברור אם יחסים אלה היו אינטימיים.[47] בראשית 1957 שב לישראל, וסמוך מאוד להגעתו הודיע לרעייתו אסתר על פרידה.[48] ביולי אתה שנה הגיעה ג'ודי שפטל לישראל ויגאל רכש עבורם בית בתל אביב. הם תכננו להינשא אך עד מהרה החריפו היחסים ביניהם וחתונתם נדחתה למועד לא ידוע. מאוחר יותר עזבה את תל אביב ועברה לירושלים. מאוחר יותר הגיעה לישראל חברתה של שפטל, דוריס סורוקה. בין מוסינזון לסורוקה התפתח רומן ששפטל כלל לא ידעה עליו. הם אף קבעו תאריך לחתונתם, 23 בפברואר 1958. החתונה נערכה במעיין צבי. סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, שהיה ידידה האישי של סורוקה, שלח לה מברק בו בירך אותה. החתונה סוקרה על ידי מספר עיתונאים.[49] ב-23 בנובמבר אותה שנה נולד בנם[50] יוני.

ג'ורג' ואל, שהקים את תיאטרון דו-רה-מי, החליט ב-1956 לשלב מחזה מוזיקלי מקורי בתיאטרונו ובחר ב"שולמית", מחזה של אברהם גולדפדן שנכתב ביידיש. לצורך כך ביקש ממוסינזון לעבד את המחזה. בתחילה סירב, אך לאחר שקרא את המחזה השיב בחיוב. ב-22 באוגוסט 1957 הועלה המחזה לראשונה על הבמה. הוא זכה לאלפי צופים אך לביקורות שליליות בעיקר.[51]

באותה השנה הקים את תיאטרון "סדן" באולם קולנוע מוגרבי בתל אביב, וניהל אותו. כוונתו הייתה להקים תיאטרון למחזאות מקורית בלבד. התיאטרון לא הצליח כלכלית, פשט רגל ונסגר.

ב-18 בינואר 1958 הוצג לראשונה מחזהו "זרוק אותו לכלבים" במעמד ראש הממשלה ורעייתו, שרים ועוד. המחזה ספג ביקורת רבה ושלושה ימים אחר כך הודיעו מוסינזון והבמאי פיטר פריי כי המחזה ישונה. אך גם הפעם לא סערו הביקורות ובמאי אותה שנה החליטה "הבימה" להוריד את המחזה.[52] באוקטובר אותה שנה הועלה מחזהו "פתקאות בכובע" בתיאטרון זירה, שזכה לביקורות מעורבות. המחזה הוצג בפעם האחרונה בנובמבר אותה שנה. ב-1959 העלה מוסינזון את המחזה מחדש בתיאטרון "סדן" שהקים תחת הכותרת "לכל אדם יש ג'וק".[53]

בשנת 1959 עבר לארצות הברית, על מנת לעבוד שם לכיסוי גרעון התיאטרון. הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת סנט מרטין פרס, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.

איש המוסד צבי אלדובי שכנע את מוסינזון להצטרף אליו כדי ללכוד את הפושע הנאצי מרטין בורמן. השניים נסעו לאירופה ושם נודע להם שלאון דגרל (פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ועמד בראש הלגיון הוולוני ונהנה מחופש תחת שלטונו של פרנקו) נמצא בעיר סביליה ויודע את מקום הימצאו, אך השניים נתפסו ונחקרו על ידי המשטרה הספרדית וגורשו.[54]

בתחילת שנת 1965 חזר להתגורר בישראל. בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת אך הסבו לו הנאה עצומה בעצם העיסוק בהם. אחת מהן, להפקת אנרגיה מגלי-הים, זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה. מוסינזון אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העיסוק הכלכלי והמשיך הלאה.

יגאל מוסינזון נפטר ב-1 במאי 1994, כ' באייר תשנ"ד ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.

בשנים 2013–2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו ומנהלת עזבונו, חנה מוסינזון, המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי. ההפקה זכתה להצלחה גדולה של כ-400 הצגות וכמו כן הוציאה מחדש בהצלחה גדולה ביחד עם בתם, רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 הספרים. כמו כן העלו השתיים סדרת טלוויזיה "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.

ב-2022 יצא סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי המציג את סיפור חייו של מוסינזון.[55]

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל מוסינזון נישא ארבע פעמים. מאשתו הראשונה שלה נישא בגיל 20, נולד בנו אביטל,[56] ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. בנם הבכור, אורי, שנולד טרם נישואיהם, נפטר ימים ספורים לאחר הלידה.[57] מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו עידו וחומי. בנו עידו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן בתיאטרון הקאמרי. מאשתו השלישית, דוריס (לבית סורוקה), נולד בנו יוני. אשתו הרביעית, שאותה הכיר בשנת 1966, חנה לבית מישקינסקי, שלה היה נשוי קרוב ל-30 שנה, עד פטירתו, היא אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן מוסינזון פעילה חברתית ואשת תקשורת, ושחקן הכדורסל ומפיק סרטי הפורנוגרפיה גילי מוסינזון.

אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר חבר קיבוץ נען משה מוסנזון ואחייניותיו, בנותיו של משה מוסנזון, הן סופרת הילדים דבורה עומר והמשוררת והפרסומאית ורד מוסנזון. אחיינו, בן אחיו ישראל, הוא הסופר עמוס מוסנזון.

פרסים בהם זכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של מוסינזון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביבליוגרפיה של יגאל מוסינזון

כסופר וכמחזאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת העצמאות, רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.

רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדורדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדורדו" הפך לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שאותו הפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה, בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של גאון. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת לעיתים ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.

מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון,[58] שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר זאת "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

חסמבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חסמבה

יגאל מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו הרציניות ועטורות הפרסים. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב ב-1952 והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים ב"משמר לילדים". כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות. אכן, השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו לחלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים" בהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל. הרבה ילדים בארץ קרואים בשמות ירון ותמר על שם גיבוריו. (השדרן ירון פאר למשל) ו-4 דורות גדלו עליהם עד כה.

מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה עשרות שנים. בשלב מסוים, נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהן גדלו במשך עשרות השנים שבהן נכתבה הסדרה.

חסמבה הפכה לנושא לשני סרטים, מחזות-זמר וסדרות טלוויזיה מפורסמות. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיעים מוסינזון עצמו בסוף הסרט בדמות קצין משטרה (כפי שהיה כששימש דובר המשטרה) ושני ילדיו, רנן וגיל.

ספרי חסמבה הראשונים אוירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופייניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים (44 במספר, 1992-1952) על ידי הארכיטקט גיורא רוטמן.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יגאל מוסינזון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 זעירא, עמ' 15.
  2. ^ זעירא, עמ' 9.
  3. ^ דבורה מוסינזון ז"ל, החרות, 22 בדצמבר 1913
  4. ^ זעירא, עמ' 14.
  5. ^ זעירא, עמ' 16–18.
  6. ^ זעירא, עמ' 19.
  7. ^ שחמט, דבר, 18 באוגוסט 1932
  8. ^ שח מט, מעריב, 9 בדצמבר 1986
  9. ^ זעירא, עמ' 21–22.
  10. ^ זעירא, עמ' 23–27.
  11. ^ זעירא, עמ' 27–28.
  12. ^ זעירא, עמ' 30.
  13. ^ זעירא, עמ' 32.
  14. ^ זעירא, עמ' 34.
  15. ^ זעירא, עמ' 36–37.
  16. ^ זעירא, עמ' 44–46.
  17. ^ זעירא, עמ' 38.
  18. ^ זעירא, עמ' 40–43.
  19. ^ זעירא, עמ' 55.
  20. ^ זעירא, עמ' 58.
  21. ^ זעירא, עמ' 60.
  22. ^ זעירא, עמ' 61.
  23. ^ זעירא, עמ' 61–62.
  24. ^ זעירא, עמ' 65.
  25. ^ זעירא, עמ' 54–55.
  26. ^ זעירא, עמ' 68–69.
  27. ^ זעירא, עמ' 70–71.
  28. ^ זעירא, עמ' 73.
  29. ^ זעירא, עמ' 77–78.
  30. ^ "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון, 2014
  31. ^ זעירא, עמ' 85–88.
  32. ^ זעירא, עמ' 81.
  33. ^ זעירא, עמ' 97.
  34. ^ מאיה נחום שחל, יגאל מוסינזון: דרך גבר ומכתבים, באתר כלכליסט, 21 בפברואר 2018
  35. ^ זעירא, עמ' 110–112.
  36. ^ זעירא, עמ' 115.
  37. ^ זעירא, עמ' 99–100.
  38. ^ זעירא, עמ' 100.
  39. ^ זעירא, עמ' 117–118.
  40. ^ זעירא, עמ' 119–120.
  41. ^ זעירא, עמ' 124–126.
  42. ^ זעירא, עמ' 128.
  43. ^ זעירא, עמ' 129–131.
  44. ^ זעירא, עמ' 133–134.
  45. ^ זעירא, עמ' 136–139.
  46. ^ זעירא, עמ' 141.
  47. ^ זעירא, עמ' 145.
  48. ^ זעירא, עמ' 147.
  49. ^ זעירא, עמ' 150–152.
  50. ^ זעירא, עמ' 162.
  51. ^ זעירא, עמ' 148–149.
  52. ^ זעירא, עמ' 158–161.
  53. ^ זעירא, עמ' 163–165.
  54. ^ נרי ליבנה, ירון זהבי לא מת, באתר הארץ, 11 באפריל 2001
  55. ^ סוד מוחלט בהחלט
  56. ^ נפטר ב-1994
  57. ^ זעירא, עמ' 25.
  58. ^ "העולם הזה", גיליון 1068 מ-19 במרץ 1958
  59. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, האיש שהכה את טרזן ומצא אקזוטיקה ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 7 במרץ 2022
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יגאל_מוסינזון&oldid=39059273"