כורדים

**כורדים**
	;
	צלאח א-דין • ג'מאל א-דין נזאמי; מוסטפא ברזאני • ג'לאל טאלבאני
אוכלוסייה
	30–46 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	טורקיה 14.3–20 מיליון ; איראן 8–12.2 מיליון ; עיראק 5.6–8.5 מיליון ; סוריה 2–3.6 מיליון ; גרמניה 1.2–1.5 מיליון ; אפגניסטן 200,000 ; אזרבייג'ן 150,000 ; צרפת 150,000 ; ישראל 100,000–250,000 (רובם המכריע יהודים) ; שוודיה 83,600 ; לבנון 80,000 ; הולנד 70,000 ; רוסיה 63,800 ; שווייץ 60,000 ; בריטניה 50,000 ; קזחסטן 46,000 ; ארמניה 45,000 ; טורקמניסטן 40,000 ; דנמרק 30,000 ; אוסטריה 23,000 ; יוון 22,000 ; ארצות הברית 21,000 ; גאורגיה 14,000 ; קנדה 6,000 ;
שפות
	כורדית, ארמית, פרסית, טורקית, ערבית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, אזרית, עברית; שפות הארצות בהן הם נמצאים
דת
	רוב:; אסלאם סוני, אסלאם שיעי, אלווים; מיעוט:; יזידים, יארסאניזם, זורואסטריות, אגנוסטיות, יהדות, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
	איראנים

ערך זה עוסק בעם הכורדי. אם התכוונתם ליהודים מאזור כורדיסטן, המכונים בישראל "כורדים", ראו יהדות כורדיסטן.

כורדים (בכורדית: کورد / Kurd) הם קבוצה אתנית ולאום המהווים חלק מהעמים האיראניים. מספרם של הכורדים מוערך בכ־25 עד 40 מיליון נפש. מרבית הכורדים חיים בטורקיה, איראן, עיראק וסוריה. יש גם קהילות כורדיות קטנות יותר בארמניה ובגאורגיה. בעבר גם התקיימה הקהילה הכורדית העתיקה ליד קאבול שבאפגניסטן, אך זו עזבה את המדינה בעת מלחמת האזרחים האפגנית. רוב הכורדים הם מוסלמים.^[1]

מאז ראשית המאה ה-20 הכורדים שואפים להקים מדינה עצמאית בחבל הארץ כורדיסטן, אך עקב התנגדותן העזה של המדינות באזור לא עלה בידי הכורדים להקים מדינה. כתוצאה מכך, נותרו הכורדים הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר ללא מדינה משלהם. המדינות בהן חיים הכורדים, עיראק, איראן, סוריה וטורקיה אינן מכירות בלאומיות הכורדית וחלקן שוללות מתן זכויות לביטוי תרבותי ולאוטונומיה לכורדים.

בטורקיה, רוב מזרח המדינה מאוכלס ברוב כורדי. המחתרת הכורדית, PKK, הייתה פעילה מאוד בשנות התשעים וביצעה פעולות טרור רבות, עד לתפיסתו של מנהיגה עבדוללה אג'לאן. מלבד לפעילותה נגד הכורדים שבגבולותיה, טורקיה תוקפת גם את הכורדים שבצפון עיראק^[2].

לאחר שנעצר מנהיגה של המחתרת, התקבלה החלטה על ידי חבריה לרכך את האידאולוגיה שלה. התנועה החלה להתמקד בעיקר במאבק להכרה בשפת הכורדים, תרבותם וזכותם לחופש הביטוי.

רוב הפליטים הכורדים שעזבו את טורקיה ועיראק חיים כיום בתנאים קשים במחנות הפליטים בארצות בהן הם מפוזרים, ובפרט בסוריה, שם התנהלה מלחמת אזרחים קשה תחת שלטונו של בשאר אל-אסד, וחלקם אף השתתפו בה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכורדים של היום מחשיבים את עצמם כצאצאי וממשיכי אנשי מדי, שכן הם שוכנים באותו אזור גאוגרפי בו התקיימה בעבר אימפריית מדי, וכן מהווים חלק מהעמים האירניים^[3]^[4]^[5].

לאורך השנים שלטו בשטחי המחיה של הכורדים אימפריות רבות.

במאות ה-10–11 התבססו באזור כורדיסטן מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – הוקמו שאהדיד (951–1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955–1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח נוסדו חסנוויהיד (959–1015) (בזגרוס בין שאהריזור וחוזיסטאן), ואנאזיד (990–1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).

ישנם תיעודים בכתב מהמאה ה-11 למהומות שיצרו כורדים שחיו בתחומי השושלת הבויהית, בגלל מחסור במזון שנוצר בעקבות גל קור מתמשך. על פי התיאורים בני התקופה, בעקבות מהומות אלו, שניתן להניח שהחלו בעקבות מחסור במזון, קמו מיליציות כורדיות – וכן מיליציות של עמים נוספים שחיו באותו אזור – שניצלו את הסכסוך הבויהי בין הצבא לממשל ויצאו למסעות ביזה ואונס, שהגיעו עד בגדאד^[6].

שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים הוכרו לראשונה במסגרת הסכם סוור אשר נחתם בסוור (בצרפתית: Sèvres), שבצרפת באוגוסט 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה ונועד לקבוע את גורל השטחים העות'מאניים שנכבשו במלחמה. ההסכם כלל הבטחה להקמת אוטונומיה כורדית חוצצת בשטחי טורקיה, סוריה, עיראק, איראן בסיוע מדינות ההסכמה. הוסכם כי עות'מאניים יאפשרו אוטונומיה זו, ואם תוך שנה מחתימת ההסכם ירצו בכך מרבית תושבי האזור, הכורדים יזכו בעצמאות^[7].

עם זאת, העובדות בשטח שקבעו הטורקים בזמן מלחמת העצמאות של טורקיה עוגנו בהסכם לוזאן, ובריטניה, צרפת, איטליה ויוון אישררו את העצמאות הטורקית ללא הענקת מעמד אוטונומי לכורדיסטן, זאת בגלל הסכם והבטחה טורקית, עיראקית, איראנית וסורית לאפשר לאירופאים גישה וקניה בזול למאגרי הנפט האזוריים של הכורדים, בתמורה לביטול רעיון האוטונומיה הכורדית^[8].

ממלכות ושושלות כורדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדקיים (אנ') (700–827/8, איראן, אורמיה)
שדאדידים (אנ') (951–1174, עבר הקווקז)
השושלת הרוואדידית (אנ') (955–1071, תבריז ומראע'ה (אנ'))
הד'באנים (אנ') (943–1063)
מרוואנידים (אנ') (990–1096, דינוור (אנ'))
חסנוואיים (אנ') (959–1095, כרמאנשאה)
בני עיאראן (או: בני ענאז) (אנ') (991–1117, חלואן (אנ'))
הזאראספיים (אנ') (1155–1425)
השושלת האיובית (1171–1341)
וואסלדום של ממלכת ארדלאן (אנ') (1169–1867)
אמירות באבאן (אנ') (1649–1851, אזור סולימאניה)
אמירות סוראן (אנ') (1816–1835, אזור רואנדז (אנ'))
אמירות חאקירי (אנ') (1835–היום, דרום-מזרח אנטוליה, טורקיה)
אמירות בהדינאן (אנ') (1339–1843, עמאדיה (אנ'))
נסיכות ביטליס (אנ')
אמירות בוהטאן (אנ') (1330–1855, ג'יזרה, ג'זירה)
מכריאן (אנ') (סוף המאה ה-15 עד אמצע המאה ה-19)
ממלכת כורדיסטן (אנ') (1921–1924 ו־1925)
כורדיסטן האדומה (אנ') (1923–1929) וכורדיסטן אוקרוג (1930)
רפובליקת ארארט (אנ') (1927–1930)
רפובליקת מהבאד (אנ') (1946–1947)

מפה המציגה את התלות הרומית של קרטיגיני (אנ') (נכון ל־31 לפנה"ס)
שושלת חסנויה (אנ') (המאה ה-10 עד ה-11)
המובלעה הכורדית של ח'וראסאן בסביבות 1835
הוראות הסכם סוור לכורדיסטן העצמאית (ב־1920)
ממלכת כורדיסטן ב־1923
כורדיסטן האדומה (1923–1929)
רפובליקת מהבאד (1945–1946)

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אומדנים רווחים, 86% מהכורדים כיום הם מוסלמים, מתוכם כ-65% מוסלמים סונים. 10% הם מוסלמים שיעים, שחיים בעיקר בפרובינציות כרמנשאה ואילאם שבאיראן. 10% נוספים מהכורדים הם מוסלמים אלווים שחיים בעיקר בטורקיה. 15% הנותרים הם בעיקר יזידים ונוצרים מדנומינציות שונות, בעיקר ארמנים, אשורים, נסטוריאנים, יעקובים כלדים. דת נוספת נפוצה פחות היא היארסאניה^[9]. בנוסף ישנם יהודים כורדים שחיו בעבר אזורי הכורדים, וכיום רובם מתגוררים בישראל.

קהילות כורדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – הכורדים בטורקיה, כורדיסטן הטורקית

אוכלוסיית הכורדים בטורקיה מוערכת בכ־14.3–20 מיליון איש (17%–24% מאוכלוסיית טורקיה), החיים ב־13 מחוזות שכוללים את כל אזור דרום ומזרח טורקיה. הכורדים חיו בשטחים שכיום הם בשליטת טורקיה עוד טרם השלטון המוסלמי. הטורקים הגיעו לראשונה למזרח כורדיסטן בתחילת המאה ה-14 כעות'מאניים שקבוצה מתוכם הפכה, לימים, לטורקים. כיום, מהכורדים בטורקיה נשללות זכויות מסוימות – למשל כל פעילות שקשורה לתרבות הכורדית אסורה בטורקיה. לכורדים אסור לקרוא לעצמם בשמות כורדיים ולהתלבש בבגדים כורדיים מסורתיים. דיבור בשפה הכורדית בציבור הוא עבירה פלילית. שירה, ריקוד ומשחקים כפי המסורת הכורדית אסורים והעבריין ייענש על כך. גם דפוס והפצה של חומרים כתובים בשפה הכורדית אסורים. עם זאת, בשנים האחרונות, עלו סימנים לכך שממשלת טורקיה עשויה לשנות את מדיניות הדיכוי שלה.

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – בדלנות כורדית באיראן, כורדסתאן (מחוז)

באיראן חיים כיום 8.2–12 מיליון כורדים (10%–14% מאוכלוסיית איראן) השואפים לעצמאות מדינית וכלכלית. מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת מתנהל סכסוך מתמשך בין הארגונים הכורדים לממשל האיראני במטרה לקבל עצמאות ואוטונומיה במזרח כורדיסטן. גם בתקופת השאה האיראני וגם בתקופת הרפובליקה האסלאמית. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, איראן היוותה מקום מפלט למאות אלפי פליטים כורדים שבתיהם נחרבו.

הכורדים הפיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה גלים של פליטים כורדים עיראקיים, בשנים 1972, 1980, ו־1984 גורשו בכוח מעיראק של סדאם חוסיין לאיראן. רבים מהם הגיעו לאזור פייל, שם חיו בשלושה מחנות פליטים מרכזיים: מחנה עזרי, הנמצא בלוריסטן, אשר שיכן רק משפחות, מחנה ג'הראם, ליד שיראז, אשר שיכן בעיקר משפחות ומחנה רסמאר, הממוקם ליד קורבאד, אשר שיכן רק גברים צעירים. חלק מהגברים הכורדים הפיילים שהיו מסוגלים לעבוד פוזר בערים איראניות. בעת הגירוש, פיילים רבים ברחו לעיראק וחיים שם גם כיום אבל האלפים הרבים של הצעירים הכורדים המשכילים של פייל הופרדו ממרבית הפיילים ונאלצו לשהות כאסירים בעל כורחם בבתי כלא שבהם עברו עינויים קשים, וחיו בתנאים משפילים. הצעירים האלה כוללים ביניהם רופאים, מהנדסים, מדענים וטכנאים. רובם הגדול לא נראה מאז, ויש המשערים כי רבים מתו במחנות. לאחר החתימה על הסכם אלג'יר בין השאה האיראני מוחמד רזא שאה פהלווי לסדאם חוסיין ב־6 במרץ 1975 נותר באיראן מספר רב של פליטים כורדים פיילים. פליטים אלה סירבו לחזור לעיראק כל עוד נשאר סדאם חוסיין בשלטון. עשרות אלפים מהם היגרו לאירופה, לצפון אמריקה ולאוסטרליה וחיו שם כמהגרים, רובם בלתי חוקיים. הכורדים הפיילים ששרדו ושוחררו ממחנות הפליטים מהווים מיעוט באיראן ובעיראק וסובלים ממעמד נמוך אפילו יותר מאשר כורדים אחרים.

עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כורדיסטן העיראקית

האוכלוסייה הכורדית בעיראק מוערכת בכ־5.6–8.5 מיליון כורדים (14%–22% מאוכלוסיית עיראק).

התקוממות השיעים והכורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ייתכן שחסרים פרטים עיקריים ומפורטים פרטים תפלים.

בשנת 1991, עם סיום מלחמת המפרץ, החלו כורדים תושבי עיראק להתקומם בניסיון להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, והקימו את כורדיסטן העיראקית. לאחר שהפציץ את אזורי השיעים בדרום והביא להרוגים רבים, שיסה סדאם חוסיין את המשמר הנשיאותי גם בערים כורדיות במטרה לדכא את ההתקוממות. ב־23 במרץ 1991 החלו שלוש אוגדות שריון לתקוף את העיר כירכוכ בעיראק, וחוסיין הורה לצבאו להרוס את הרובע הכורדי של העיר. העיר הופצצה על ידי ארטילריה, רקטות וירי מסוקים שהרסו את רוב בתי הכורדים. מאות אלפי תושבים ברחו מבתיהם בעיר ונסו אל עבר הגבול האיראני.

הפליטים לא הוכנסו לאיראן, וחזרו להרסיות בתיהם שם נאלצו לשהות. כמותם נאלצו לנהוג גם פליטים מחלביה, צ'וורתה, ראניה וקאלה דיזה הסמוכים לגבול. כיום רבים מהפליטים מתגוררים באזור מזרח כורדיסטן.

הצבא העיראק בכירכוכ לא אפשר לפליטים לחזור לבתיהם. סדאם חוסיין תכנן לשנות את ההרכב האתני בכירכוכ, שמהווה מרכז לייצור נפט, על ידי יישוב ערבים עיראקיים בבתי הכורדים. ביולי 1991 הובאו אלפי משפחות ערביות, שהשתכנו בבתים הכורדים שננטשו. בדרך זו, חוסיין ניסה לעקור את הכורדים לצמיתות מביתם. מאז אוקטובר 1991, נציבות הפליטים של האו"ם סיפקה להם סיוע דל ביותר.

כאשר תקף הצבא העיראקי שוב את קאלר וסולימאניה ב־5 באוקטובר 1998, נמלטו כ־300 אלף כורדים, רובם נשים וילדים. ארגוני סיוע כורדים, בסיוע הכורדים המקומיים, ניסו לסייע אך נתקלו בקשיים בשל האמברגו הכלכלי שהוטל על האוכלוסייה הכורדית.

תחת שלטונו של סדאם חוסיין, עד 2003, היו הכורדים חשופים לרצח עם, שמטרתו הייתה הרס העם הכורדי ומורשתו האתנית באמצעות הפצצה כימית והתקפות צבאיות לא־קונבנציונליות. באזורים הכפריים של כורדיסטן נהרסו כמה אלפי עיירות וכפרים קטנים. מאות אלפי כורדים נתפסו על ידי חיילים עיראקים, הועברו בכפייה מהכפרים שלהם לחלקים הדרומיים והצפון-מערביים של עיראק, שם הם נכלאו בבתי הכלא, במחנות הריכוז והתקיימו בתנאים קשים ביותר בשולי הכפר. בעקבות מלחמת עיראק שהחלה בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכו הכורדים בעיראק לאוטונומיה רחבה יותר, ובשנת 2005 הגיעו להבנות הדדיות עם הממשל בבגדאד.

לפני מלחמת עיראק ובמהלכה, לחמו כוחות פשמרגה נגד הממשלה העיראקית בכורדיסטן העיראקית, וכעת הם מפקחים על המחוז. ב־21 באוקטובר 2011 הודיע נשיא ארצות הברית ברק אובמה על הוצאת צבא ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במקביל, הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק. במהלך פלישת צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ־50 מורדים כורדים.

בהמשך 2011, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בעיראק, חברו הכורדים לחיילי עיראק על מנת לשחררה מידי דאעש.

משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית

ב־25 בספטמבר 2017, התבצע משאל עם על עצמאות כורדיסטן העיראקית, במסגרתו הצביעו תושבי צפון עיראק הכורדים בנוגע לשאלת ההיפרדות מהשלטון העיראקי. תוצאות המשאל העלו כי 93% מכלל המצביעים הצביעו בעד, בעוד 7.27% מכלל המצביעים הצביעו נגד^[10]. בעקבות תוצאות המשאל, תגובות חריפות במיוחד הושמעו מטעם טורקיה, איראן ועיראק, בהן איומים צבאיים^[11]. בעקבות משאל העם, הכוחות המזוינים של עיראק השתלטו על אזורים שכבשו הכורדים במהלך המלחמה בדאעש.^[^{דרוש מקור}^{][מפני ש...]}

אזור האוטונומי כורדיסטן העיראקית (דרום כורדיסטן – צפון עיראק) בשנת 1975, עם סימון הערים והעיירות העיקריות
אזור הפדרציה האוטונומית (ובפועל עצמאית) כורדיסטן העיראקית בשנת 1998
האזור האוטונומי לאחר כיבוש שטחים במהלך מלחמת עיראק, מסומן על מפת עיראק. הגבולות המסומנים: הסכם בין הכורדים לעיראק מ־2005 (קו רצוף), שליטה כורדית בפועל ב־2008 (קו מקוטע), הסכם משנת 1970 (אדום כהה) ושאיפות הכורדים (אדום בהיר)
מפת האזור בשנת 2012, לאחר נסיגה חלקית. מתוך אתר המשרד לסטטיסטיקה של אזור כורדיסטן

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כורדיסטן הסורית

האוכלוסייה הכורדית בסוריה מוערכת בכ-2 מיליון נפש, ומהווה כ-10% מכלל אוכלוסיית המדינה^[12]^[13]. תחת שלטון אסד, בדומה לטורקיה, נאסרה כל הפעילות התרבותית הכורדית. החזקת חומר כתוב בשפה הכורדית עלולה לגרור למאסר ארוך. בשונה מטורקיה, סוריה לא העניקה לכורדים אזרחות מעולם^[14]. הכורדים בסוריה מורדים באופן פעיל בשלטונו של בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים שמתנהלת שם החל מ-2011^[15].

בשנת 2013 הכריזה כורדיסטן הסורית על אוטונומיה באופן חד־צדדי. הכורדים נלחמו נגד ארגון דאעש, ולאחר מכן נגד צבא טורקיה.

פזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדה: איתי אנגל בצפון עיראק, באתר ‏מאקו‏, 13 בינואר 2011: כתבה על הכורדים בצפון עיראק ואהדתם לישראל
נתי רכט, כורדים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
סדרת כתבות וצילומים על הכורדים בטורקיה, באתר ynet, מנובמבר 2007
נטע בר, "אין חברים מלבד ההרים": המאבק הטרגי של הכורדים לעצמאות, באתר ישראל היום, 19 באוקטובר 2019
רועי קייס, העולם כולו נגדם: מאבק העצמאות חסר הסיכוי של הכורדים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 27 בינואר 2023
כורדים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כורדים, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Van Bruinessen, M. "Religion in Kurdistan" (PDF). Hum.uu.nl. אורכב מ-המקור (Religion in Kurdistan) ב-9 נובמבר 2013. נבדק ב-7 יולי 2013.
^ טורקיה: כל כוחותינו שבו מצפון עיראק, באתר ynet, 29 בפברואר 2008
רויטרס, טורקיה תקפה מורדים כורדים בצפון עיראק, באתר ynet, 20 במאי 2010
^ Izady, Prof. M. R. (19 ביוני 2008). "Are Kurds Descended From the Medes?". kurdistanica.com. נבדק ב-2017-07-02. {{cite web}}: (עזרה)
^ Kelley, Jack (12 באוקטובר 2014). "The Return Of The Medes – Grace thru faith". Grace thru faith. נבדק ב-2017-07-02. {{cite web}}: (עזרה)
^ "With prophetic implications, the Kurds, known as the Medes in the Bible, seize oil-rich region of Iraq. What does it mean?". Joel C. Rosenberg's Blog. 17 ביוני 2014. נבדק ב-2017-07-02. {{cite web}}: (עזרה)
^ היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 1:01:23-39:12
^ The Peace Treaty of Sèvres, H-R network, ‏September 25, 1997.
^ Schaller, Dominik J.; Zimmerer, Jürgen (2008). "Late Ottoman genocides: the dissolution of the Ottoman Empire and Young Turkish population and extermination policies—introduction". Journal of Genocide Research. Informa UK Limited. 10 (1): 7–14. doi:10.1080/14623520801950820. ISSN 1462-3528.
^ אחרי היזידים - דאעש מחסל עם נוסף, באתר ‏מאקו‏, 3 באוגוסט 2020
^ http://www.rudaw.net/RefLanding.aspx?pageid=329292, www.rudaw.net
^ רועי קייס, הכורדים סופרים קולות, עיראק וטורקיה פותחות בתמרון צבאי גדול, באתר ynet, 25 בספטמבר 2017
^ "Turkey's Syria offensive explained in four maps" (באנגלית בריטית). 2019-10-09. נבדק ב-2024-04-12.
^ Who are Syria's minority groups?, SBS News (באנגלית)
^ צבי בראל, גם לכורדים יש מלחמת אזרחים, באתר הארץ, 18 במרץ 2017
^ Karadaghi, Pari (1994). The Kurds: Refugees in their own land. Washington: American Psychological Association.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

[RiK-1] Van Bruinessen, M. "Religion in Kurdistan" (PDF). Hum.uu.nl. אורכב מ-המקור (Religion in Kurdistan) ב-9 נובמבר 2013. נבדק ב-7 יולי 2013.

[2] טורקיה: כל כוחותינו שבו מצפון עיראק, באתר ynet, 29 בפברואר 2008
רויטרס, טורקיה תקפה מורדים כורדים בצפון עיראק, באתר ynet, 20 במאי 2010

[3] Izady, Prof. M. R. (19 ביוני 2008). "Are Kurds Descended From the Medes?". kurdistanica.com. נבדק ב-2017-07-02. {{cite web}}: (עזרה)

[4] Kelley, Jack (12 באוקטובר 2014). "The Return Of The Medes – Grace thru faith". Grace thru faith. נבדק ב-2017-07-02. {{cite web}}: (עזרה)

[5] "With prophetic implications, the Kurds, known as the Medes in the Bible, seize oil-rich region of Iraq. What does it mean?". Joel C. Rosenberg's Blog. 17 ביוני 2014. נבדק ב-2017-07-02. {{cite web}}: (עזרה)

[6] היסטוריה ושינויי אקלים – שיעור 5, דקות 1:01:23-39:12

[7] The Peace Treaty of Sèvres, H-R network, ‏September 25, 1997.

[8] Schaller, Dominik J.; Zimmerer, Jürgen (2008). "Late Ottoman genocides: the dissolution of the Ottoman Empire and Young Turkish population and extermination policies—introduction". Journal of Genocide Research. Informa UK Limited. 10 (1): 7–14. doi:10.1080/14623520801950820. ISSN 1462-3528.

[9] אחרי היזידים - דאעש מחסל עם נוסף, באתר ‏מאקו‏, 3 באוגוסט 2020

[10] ttp://www.rudaw.net/RefLanding.aspx?pageid=329292, www.rudaw.net

[11] רועי קייס, הכורדים סופרים קולות, עיראק וטורקיה פותחות בתמרון צבאי גדול, באתר ynet, 25 בספטמבר 2017

[12] "Turkey's Syria offensive explained in four maps" (באנגלית בריטית). 2019-10-09. נבדק ב-2024-04-12.

[13] Who are Syria's minority groups?, SBS News (באנגלית)

[14] צבי בראל, גם לכורדים יש מלחמת אזרחים, באתר הארץ, 18 במרץ 2017

[15] Karadaghi, Pari (1994). The Kurds: Refugees in their own land. Washington: American Psychological Association.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: כורדים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כורדים