ראובן רובין

ראובן רובין
לידה	13 בנובמבר 1893; גאלאץ, רומניה
פטירה	13 באוקטובר 1974 (בגיל 80); תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	Rubin Zelicovici
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
מקום לימודים	בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב (1912); בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות ;
תחום יצירה	ציור
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1973); פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (1964) ;

ראובן רוּבִּין (13 בנובמבר 1893, גאלאץ – 13 באוקטובר 1974, תל אביב) היה מגדולי הציירים הישראליים; התפרסם בתקופת המנדט הבריטי ובראשית המדינה. הוא ביטא ביצירותיו את תחושת האור והרוחניות של ארץ ישראל. על מכלול יצירתו זכה בפרס ישראל לשנת 1973.^[1]

ביוגרפיה

ראובן רובין נולד ב-1893 בגאלאץ שברומניה למשפחה חסידית ענייה בשם ראובן זליקוביץ'.^[2] אביו היה חזן.^[1] בשנת 1912 עלה לארץ ישראל בפעם הראשונה כדי ללמוד אמנות בבצלאל. הוא לא אהב את השיטה שהייתה נהוגה בבצלאל, וכעבור שנה, ב-1913, עזב לפריז^[3] כדי ללמוד באקדמיה "אקול דה-בוזאר". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרומניה לעיירה פלטיצ'ן שבצפון מולדובה הרומנית, ובה נשאר עד תום המלחמה. ב-1915 ערך ביקור באיטליה.

ב-1919 הגיע לצ'רנוביץ (בירת בוקובינה) ושהה בה עד 1920, ואז נסע לארצות הברית. בתקופה זו פרסם כמה יצירות שיריות ביידיש, בין היתר בכתב העת Libertatea (ברומנית: החירות). שיאו של המסע היה תערוכת יחיד בניו יורק ב-1922.

ב-1923 שב רובין לארץ ישראל חדור בתפיסה אמנותית ייחודית ובעל ידע בטכניקות ציור שרכש בארצות הברית. הוא היה מן הבולטים באמני אסכולת ארץ ישראל שמרדו באסכולה ה'גלותית', לשיטתם, שנלמדה לכאורה בבצלאל. ב-1924 היה רובין הצייר הארצישראלי הראשון שהציג תערוכת יחיד של ציוריו במגדל דוד שבירושלים. שם התערוכה היה "הכל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים".

בעקבות סירובו של הנציב העליון הרברט סמואל להשתתף בפתיחת התערוכה בשל הסתייגותו מסגנונו האמנותי של רובין, השתתף רובין בהקמת אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, ונבחר לוועד הראשון שלה עם יוסף זריצקי ואברהם מלניקוב. במשך כמה שנים היה יושב ראש האגודה.^[4]

ראובן רובין נהג לחתום על ציוריו בשם "ראובן". הוא צייר בסגנון גאה ואישי, וכמו ציירים אחרים בני דור החלוצים יצר בסגנון ארצישראלי נקי וישיר. עם השנים הלך ופחת המבע החומרי בציוריו, והנושאים נעשו רוחניים יותר ויותר, אפופים בכעין עשן קסום או ערפל מואר. הוא הרבה לצייר את נופי הארץ, ובעיקר את נופי ירושלים והגליל ובהם כרמי זיתים,

כמו כן עבד ראובן בתכנון תפאורה לתיאטרון הבימה ולעוד תיאטראות בתל אביב.

ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל. בשנים 1948–1950 היה הציר הדיפלומטי הראשון של ישראל ברומניה.

ראובן זכה בפרס דיזנגוף ב-1964 ובפרס ישראל ב-1973.

חיים אישיים ומותו

ב-1929 נישא רובין בתל אביב לאסתר דיוויס מניו-יורק, היא היתה בת 19 והוא בן 35. ילדיהם הם דוד רובין ואריאלה גניגר.^[5] נכדו הוא הצייר גדעון רובין.^[6]

רובין נפטר ב-1974 ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. את קברו עיצב הפסל משה ציפר. הוא הוריש את ביתו לעיריית תל אביב. ב-1983 נפתח בו בית ראובן, המשמש מוזיאון ליצירותיו. אלמנתו, אסתר, נפטרה ביולי 2010, בגיל 99.^[1]

השכלה

1912 בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
1914-1913 בית הספר לאמנויות בוזאר, פריז ואקדמיה קולרוסי, פריז

פרסים

1926 פרס הלורד פלומר לציור
1945 קבלת תואר דוקטור לשם כבוד, המכון היהודי לדת, ניו יורק
1964 פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב
1971 פרס אמן השנה, האוניברסיטה ליהדות, לוס אנג'לס
1973 פרס ישראל לציור

מיצירותיו הנודעות

ציורים

שרה
אברהם
הרקדן אגדתי
המאורסים
חנה רובינא בתפקיד "לאה" בהצגה "הדיבוק"
בדרך לגליל
חורשת הזיתים
רימונים על אדן חלוני
קיבוץ הגלויות
סדר ליל הפסח
פירות ראשונים
הרוקדים ממירון
נערה עם רימונים
מבקשי אלוהים
ערב שבת

שירים

בלדה לעיר הלבנה^[^{דרוש מקור]}
השיר שלי

תערוכות

בשנת תשס"ז 2007 נערכו שתי תערוכות מקיפות של עבודתו; אליהן הובאו יצירות ממוזיאונים, ממוסדות ציבור ומאספנים פרטיים ברחבי תבל. היצירות הוצגו במוזיאון ישראל בתערוכת "נביא בעיר"^[7] ובמוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכת "מקום חלום".^[8]

ראו גם

אמנות ישראלית

לקריאה נוספת

כרמלה רובין, בד בבד – בין ציורים לאנשים, עם עובד, 2016.
דליה חיטובסקי, ‏ארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים בעיניו של צייר הונגרי, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 121-117 (השוואה בין רובין לטיבדר צ'ונטברי)
יעל ויילר ישראל, 'ראובן רובין, האמנות והאומה', קתדרה, 129, יד יצחק בן-צבי, תשרי תשס"ט (2008), עמ' 165–170
עמוס אריכא, "ראובן – צייר נשמת הארץ" באתר אימגו
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ראובן רובין בוויקישיתוף

ראובן רובין באוספי מוזיאון ישראל
ראובן רובין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
יצירות של ראובן רובין באתר אירופיאנה.
ראובן רובין באתר הכנסת
מוזיאון בית ראובן
פרויקט תיעוד יצירות ראובן באוספים - קטלוג רזונה
דוד תדהר (עורך), "ראובן רובין (זליקוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1662
חיים נחמן ביאליק, הציר ראובן (לתערוכתו), הארץ, 18 בפברואר 1927
ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ראובן רובין, או: עם המטאטא – במגדל דוד, מעריב, 2 ביולי 1954
דנה גילרמן, מחפשים את רובין, באתר כלכליסט, 20 בספטמבר 2011
מיכאל יעקובסון, בחתימת האמן: בית הצייר ראובן רובין בקיסריה, שנבנה כיצירה זוגית גדולה, באתר Xnet‏, 6 במאי 2019
ראובן רובין, באתר Discogs (באנגלית)
ראובן רובין, דף שער בספרייה הלאומית
ראובן רובין, בארכיון הבימה

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ Rosenfeld, Jeannie (2008-04-14). "Demand for Reuven Rubin is rising. So are the prices". Haaretz. נבדק ב-2008-05-31.(הקישור אינו פעיל, 5.11.2021)
^ "Falticeni". www.jewishvirtuallibrary.org.
^ "Fine Art Auctions. Buying & Selling Israeli And Judaica Art – Hammersite.com". www.hammersite.com.
^ דוד תדהר (עורך), "ראובן רובין (זליקוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1662
^ אביטל בורג, אסתר רובין, אלמנתו של הצייר ראובן רובין, הלכה לעולמה, באתר הארץ, ‏21 ביולי 2010
^ ורד לי, סבי, נכדו, באתר הארץ, ‏21 באוגוסט 2002
^ ראו: אמיתי מנדלסון, נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1923-1914, ירושלים מוזיאון ישראל, 2007.
^ ראו: כרמלה רובין (עורכת), מקום חלום: ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו משנות ה-20 וה-30, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2007.

[Haaretz-1] ¹ ² ³ Rosenfeld, Jeannie (2008-04-14). "Demand for Reuven Rubin is rising. So are the prices". Haaretz. נבדק ב-2008-05-31.(הקישור אינו פעיל, 5.11.2021)

[2] "Falticeni". www.jewishvirtuallibrary.org.

[3] "Fine Art Auctions. Buying & Selling Israeli And Judaica Art – Hammersite.com". www.hammersite.com.

[4] דוד תדהר (עורך), "ראובן רובין (זליקוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1662

[5] אביטל בורג, אסתר רובין, אלמנתו של הצייר ראובן רובין, הלכה לעולמה, באתר הארץ, ‏21 ביולי 2010

[6] ורד לי, סבי, נכדו, באתר הארץ, ‏21 באוגוסט 2002

[7] ראו: אמיתי מנדלסון, נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1923-1914, ירושלים מוזיאון ישראל, 2007.

[8] ראו: כרמלה רובין (עורכת), מקום חלום: ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו משנות ה-20 וה-30, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2007.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)